אימא הגיעה לתחנת הרכבת במקום, מבלי לדעת תחילה היכן היא נמצאת, רעבה ועייפה מן הדרך. כוונת אימא הייתה לעלות על אחת הרכבות, מבלי לדעת לאן, שהרי אין זה משנה לאן היא נוסעת – הגורל כבר נקבע!
לפתע נתגלה לעיניה של אימא עני-קבצן, שנגס בחתיכת לחם יבש. אימא הביטה בו, מאחר והייתה מאד רעבה. מתוך המבט הבין הקבצן שפת לחם לא באה לפיה זמן רב, והציע לה חתיכה מן הלחם היבש. אימא כמובן הסכימה. אימא אמרה: "זה היה שליח מן השמיים, אך דעי לך, מי שלא התנסה ברעב, לא יוכל להבין מהו אדם רעב".
ועוד אימא תוהה על דרכה, והנה נתגלתה לעיניה קבצנית המוכרת קפה. אימא שהייתה עייפה ובעיקר צמאה, הביטה בקנאה על הקפה,וניגשה ברגלים כושלות אל הקבצנית ושאלה כמה עליה לשלם עבור מעט קפה. הקבצנית ענתה: "בואי ילדה לשתות". אימא התקרבה, וקיבלה את מנת הקפה, שהייתה ערבה מאד לחיכה. כאשר ראתה הרוכלת את התודה של אימא בעיניה המביעות עצב, אמרה: ילדה, בואי אתן לך עוד כוס. כך ראתה אימא שוב את יד ההשגחה, כאן בעולם בו משמידים אנשים חפים מפשע, ישנם עוד מלאכים בצורת אדם המגישים לחם ושתיה.
אימא החליטה שיש לעזוב את המקום, לפני יבואו הגרמנים – אך להיכן? ראשית נכנסה לשירותים בתחנה, שם תהיה רחוקה מעיני זרים. לאחר זמן יצאה, קנתה כרטיס לרכבת ונסעה, מבלי לדעת להיכן. ברכבת הניחה ראישה על הברך, כדי לא להביט בעיני היושבים, שמא יזהו אותה. אימא נרדמה מעט והתעוררה עם העצירה, ואז מצאה עצמה בעיירה ששמה "סנוק".
רוזדוב
