אימא ואבא עברו לגור בגרמניה לעירה ששמה היה מוסבורג. אבא התפרנס בכבוד מתיווך מכוניות. הוא היה איש מרכזי בקהילה היהודית, פעיל למען העלייה. השתתף בכנסים בהם דנו בעליה לארץ ישראל.
אימא שמרה על קשר הדוק עם אחיה – ברל קאופמן וכששמע שאימא נישאה לאבא, הוא שמח מאד. שהרי מאד רצה שאימא תקים בית. אימא גם בימים קשים דאז, הייתה אישה יפה!
דודי נתן את ברכת הדרך והציע לאימא לאחר הנישואין לבוא לארצות הברית. אימא הייתה מוכנה לכך, שהרי חלק נכבד ממשפחתה מצוי שם. אלא שאבי אימא: איני מחליף גולה בגולה, אם לצאת אז לארץ ישראל". ואכן אימא הסכימה ובאפריל 1948 עלו ארצה.
בדרכם ארצה מכרו אבא ואימא את כל הרכוש שהיה להם, על מנת להגיע עם כסף לארץ. אימא הניחה את הכסף בחזייה וכששבה הביתה לא היה כסף. היא פשוט איבדה אותו. אבא כעס, אך התפייס ואמר זה רק כסף!! ואכן זה זירז את העלייה.
עם הגיעם ארצה גרו בשער עליה, ומשם הופנו לבית ליד. שם גרו באוהלים ואני, שהייתי תינוקת, חליתי באבעבועות והיה לי חום גבוה. אבי סיפר לי, שהוא ישב לידי ימים ולילות, מאחר ותרופות לא היו, והוא פחד שפשוט לא אחיה. כאשר ירד החום נרגע אבא. ואז אמרה אמי, כאן פשוט אי אפשר להמשיך. הם חשבו לעבור למושב ליד טבריה, אך מצאו מקום ביפו, באזור "השטח הגדול". מקום שבאותה עת היה מאוכלס עולים חדשים.
אימא ואבא עברו ליפו. אבא נשאר לשמור עלי – ואימא חפשה לו עבודה. יום אחד עברה ברחוב ליד הים (היום שוק הכרמל) וראתה טרקטור עובד – ניגשה אל נהג הטרקטור וגוללה לפניו את סיפור חייה (אימא יצרה במהירות רבה קשר עם אנשים) והעיקר, שבעלה מחפש עבודה. האיש ששמו היה הבר עובד עיריית תל-אביב, אמר לאימא שתשלח את אבי אליו למחרת היום.
אימא שבה הביתה שמחה ומאושרת, כאילו העבודה בכיסה. היא האמינה שהקב"ה חייב לעזור. למחרת היום ניגש אבא אל הבר, והוא מיד קיבל אותו לעבודה. מאותו יום במשך עשרים וחמש שנים עבד אבא בעיריית תל-אביב, תחילה כפועל ואח"כ כמנהל עבודה. עבודתו של אבא הייתה לסלול ולתקן כבישים.
זוכרת אני כילדה, אבא שב הביתה, כתפיים שזופות מחום השמש, ידיים שזופות מזפת, ועל בגדיו ריח הזפת. אהבתי את ריח הזפת, כי ידעתי שאת ארץ ישראל אבא בונה.
אבא לא בחל בשום עבודה. מבוקר עד צהרים עבד בעירית תל-אביב, ואחר הצהרים נהג לעבוד אצל קבלנים פרטיים כמו: אשד, שהיום הוא יזם רציני מאד.
לפעמים רצה אבא לעזוב את העירייה ולהיות עצמאי, אלא שאימא לא ראתה זאת בעין טובה. היא טענה, סוף סוף הגעתי למנוחה ולנחלה, איני רוצה להיות תלויה במצבו של המשק. אני רוצה לדעת שיש לך עבודה קבועה ומשכורת קבועה. היום אני חושבת, שאבא היה צריך לשבור מסגרות. אבא יכול היה להיות קבלן גדול ורציני, אלא שהוא שמע בקול אימא, והמשיך לעבוד כפועל. את המשכורת שהרוויח בעירייה נתן לאימא. אני זוכרת שמדי יום חמישי לכל חודש, תאריך קבלת המשכורת העירונית, הביא הביתה שטרות כסף. אימא לא עבדה עם שיקים. אימא ישבה עם דף ורשמה מה ההוצאות החודשיות שלה. ותאמינו לי, עוד נשאר לה מהמעט – עודף.
את העבודה הנוספת עשה כדי לדאוג לעתידנו, ללימודים גבוהים. לאבא היה מכבש פרטי, אותו קנה מחסכונותיו, עמו ביצע עבודות פרטיות. זכור לי איך בימים קשים, אבא לקח חופשה מהעירייה ועבד בנמל חיפה, שבוע נעדר מהבית מיום ראשון עד יום חמישי או ששי, ואימא דאגה לו מאד (לא היה לנו טלפון). היא נהגה לשלוח לו עוגות עם שכן שעבד בנמל חיפה וגר ברחוב סמוך אלינו, ואני שתמיד הלכתי אחרי אימא (פשוט פחדתי להישאר לבד) הלכתי עמה למסור לאבי את האוכל.
לימים עברו הורי מיפו לקריית אונו, לדירת חדר עם שירותים. לשמחתם לא היה קץ, שהרי הגיעו לכך בעשר אצבעותיהם. אימא הייתה עקרת בית למופת. קמה מוקדם, בארבע לפנות בוקר, הכינה לאבא שתייה לפני בית הכנסת וצפתה לו עם הדייסה בשובו מביה"כ. היא פינקה את אבי מאד מאד וגם כיבדה אותו.
לימים היה אבא גבאי בבית כנסת נשלסק. הוא היה המרכז. אנשים אהבו אותו מאד
אימא שמרה על קשר הדוק עם אחיה – ברל קאופמן וכששמע שאימא נישאה לאבא, הוא שמח מאד. שהרי מאד רצה שאימא תקים בית. אימא גם בימים קשים דאז, הייתה אישה יפה!
דודי נתן את ברכת הדרך והציע לאימא לאחר הנישואין לבוא לארצות הברית. אימא הייתה מוכנה לכך, שהרי חלק נכבד ממשפחתה מצוי שם. אלא שאבי אימא: איני מחליף גולה בגולה, אם לצאת אז לארץ ישראל". ואכן אימא הסכימה ובאפריל 1948 עלו ארצה.
בדרכם ארצה מכרו אבא ואימא את כל הרכוש שהיה להם, על מנת להגיע עם כסף לארץ. אימא הניחה את הכסף בחזייה וכששבה הביתה לא היה כסף. היא פשוט איבדה אותו. אבא כעס, אך התפייס ואמר זה רק כסף!! ואכן זה זירז את העלייה.
עם הגיעם ארצה גרו בשער עליה, ומשם הופנו לבית ליד. שם גרו באוהלים ואני, שהייתי תינוקת, חליתי באבעבועות והיה לי חום גבוה. אבי סיפר לי, שהוא ישב לידי ימים ולילות, מאחר ותרופות לא היו, והוא פחד שפשוט לא אחיה. כאשר ירד החום נרגע אבא. ואז אמרה אמי, כאן פשוט אי אפשר להמשיך. הם חשבו לעבור למושב ליד טבריה, אך מצאו מקום ביפו, באזור "השטח הגדול". מקום שבאותה עת היה מאוכלס עולים חדשים.
אימא ואבא עברו ליפו. אבא נשאר לשמור עלי – ואימא חפשה לו עבודה. יום אחד עברה ברחוב ליד הים (היום שוק הכרמל) וראתה טרקטור עובד – ניגשה אל נהג הטרקטור וגוללה לפניו את סיפור חייה (אימא יצרה במהירות רבה קשר עם אנשים) והעיקר, שבעלה מחפש עבודה. האיש ששמו היה הבר עובד עיריית תל-אביב, אמר לאימא שתשלח את אבי אליו למחרת היום.
אימא שבה הביתה שמחה ומאושרת, כאילו העבודה בכיסה. היא האמינה שהקב"ה חייב לעזור. למחרת היום ניגש אבא אל הבר, והוא מיד קיבל אותו לעבודה. מאותו יום במשך עשרים וחמש שנים עבד אבא בעיריית תל-אביב, תחילה כפועל ואח"כ כמנהל עבודה. עבודתו של אבא הייתה לסלול ולתקן כבישים.
זוכרת אני כילדה, אבא שב הביתה, כתפיים שזופות מחום השמש, ידיים שזופות מזפת, ועל בגדיו ריח הזפת. אהבתי את ריח הזפת, כי ידעתי שאת ארץ ישראל אבא בונה.
אבא לא בחל בשום עבודה. מבוקר עד צהרים עבד בעירית תל-אביב, ואחר הצהרים נהג לעבוד אצל קבלנים פרטיים כמו: אשד, שהיום הוא יזם רציני מאד.
לפעמים רצה אבא לעזוב את העירייה ולהיות עצמאי, אלא שאימא לא ראתה זאת בעין טובה. היא טענה, סוף סוף הגעתי למנוחה ולנחלה, איני רוצה להיות תלויה במצבו של המשק. אני רוצה לדעת שיש לך עבודה קבועה ומשכורת קבועה. היום אני חושבת, שאבא היה צריך לשבור מסגרות. אבא יכול היה להיות קבלן גדול ורציני, אלא שהוא שמע בקול אימא, והמשיך לעבוד כפועל. את המשכורת שהרוויח בעירייה נתן לאימא. אני זוכרת שמדי יום חמישי לכל חודש, תאריך קבלת המשכורת העירונית, הביא הביתה שטרות כסף. אימא לא עבדה עם שיקים. אימא ישבה עם דף ורשמה מה ההוצאות החודשיות שלה. ותאמינו לי, עוד נשאר לה מהמעט – עודף.
את העבודה הנוספת עשה כדי לדאוג לעתידנו, ללימודים גבוהים. לאבא היה מכבש פרטי, אותו קנה מחסכונותיו, עמו ביצע עבודות פרטיות. זכור לי איך בימים קשים, אבא לקח חופשה מהעירייה ועבד בנמל חיפה, שבוע נעדר מהבית מיום ראשון עד יום חמישי או ששי, ואימא דאגה לו מאד (לא היה לנו טלפון). היא נהגה לשלוח לו עוגות עם שכן שעבד בנמל חיפה וגר ברחוב סמוך אלינו, ואני שתמיד הלכתי אחרי אימא (פשוט פחדתי להישאר לבד) הלכתי עמה למסור לאבי את האוכל.
לימים עברו הורי מיפו לקריית אונו, לדירת חדר עם שירותים. לשמחתם לא היה קץ, שהרי הגיעו לכך בעשר אצבעותיהם. אימא הייתה עקרת בית למופת. קמה מוקדם, בארבע לפנות בוקר, הכינה לאבא שתייה לפני בית הכנסת וצפתה לו עם הדייסה בשובו מביה"כ. היא פינקה את אבי מאד מאד וגם כיבדה אותו.
לימים היה אבא גבאי בבית כנסת נשלסק. הוא היה המרכז. אנשים אהבו אותו מאד
