כדי לקבל מעט כסף, נתנה אימא למבריח את השמלה שעליה. לאימא הייתה עוד שמלה דמוית שק ומעליה מעיל קרוע, שעמו נדדה מעיר לעיר וממחנה למחנה.
אימא התחבאה בין השיחים ביער, ולאחר שהגיעה החלה לזחול במורד הנחל. לפתע ראתה יהודי יורד מהגבעה, עטוף בטלית ותפילין. לרגע חשבה אימא, אולי לפניה מלאך? האם זוהי מציאות או דמיון?
אימא שאלה את ההלך היכן בית הכנסת. האיש השיב: לכי אחרי. היא אכן הלכה אחריו, הם הגיעו לבית הכנסת, ושם שאלו: מי את? ומיד נודע הדבר!
היה זה יום ששי קרוב מאד לשבת. אימא שאלה לשמו של קרוב בשם פרידמן. האנשים שהיו סביבה הציעו לה, קחי מאתנו מעט כסף ואת חייבת ללכת מכאן. הם אמרו: שימי פנייך לבודפסט ברכבת עוד הערב. ההשארות במקום זה מסוכנת.
ביום ששי בלילה, אימא נסעה עם עוד קבוצת יהודים לבודפסט. שם המתינו להם ולקחו אותם לבית של פליטים פולנים-הונגרים. אימא שאלה, היכן אני? וכששאלו אותה מהיכן היא, השיבה: אני רוצה לחיות!
לפתע אמר בעל הבית לבתו, תשלחו את הבחורה – ומצביע על אימא – לבית משפחת קאופמן.
אחת הבנות ליוותה את אימא. דפקו על הדלת ואחת הנערות פתחה את הדלת, ומבלי לשאול, אמרה: אנו לא מכניסים יותר פליטים. אבינו יושב בבית הסוהר, ואנו פוחדים שיפגעו בכל המשפחה.
אימא פנתה אליהם בהונגרית ושאלה: "אתם מדברים הונגרית? האם אבא שלך משרשפוטוק?" הנערה השיבה: כן, אבא שוחט וחזן. אימא אמרה: אם כך, אנחנו בני דודים. לפתע יצא האב מחדרו ושאל, מי כאן. הבת השיבה, הבת של שמואל קאופמן. האבא מאד התרגש וביקש שאימא תשאר בביתם.
האב ביקש שהנערה המלווה תעזוב את ביתם ואמר לאימא: גשי ואשק לך. דעי לך שאבא שלך ואבא שלי אחים, ואנו בני דודים. הוא ציווה על בתו: את טובה, ששבה מהעולם ההוא, אל תשחררי. היא תגור בביתנו. אימא השיבה: אני אצא לעבודה ואשן אצלכם. ואכן, אימא עבדה אצל הרבנית וישנה בבית קאופמן.
אימא החליפה מספר עבודות. הרבנית, שפחדה שמא תיתפס כמקצה מקום לפליטים, ביקשה מאימא לעזוב. כך מצאה עצמה ללא עבודה. היא הציעה עצמה לעבודה באיסוף ענבים, ולאחר מכן באיסוף תפוחים.
יום אחד ניגש מנהל החווה אל אימא ואמר: "לילי (זה השם הנוסף של אימא), אולי את מוכנה להישאר לישון בחווה ולבשל לי, שמעתי שאת מבשלת מצוין". אימא נענתה אך כאשר הבינה שיש בהזמנה זו "מטרות נוספות", עזבה את החווה.
שוב מצאה עצמה ברחוב. באחד האמשים נתפסה ע"י המשטרה החשאית. השוטר ניגש אל אימא ושאל: "מדוע אינך מספרת שאת יהודיה?" ענתה אימא: "אתה רוצה להישאר בחיים? גם אני!"
משם העבירו את אימא למחנה בשם ג'רגד. היו בו הרבה מאד גברים ומעט נשים. ישנו זה על גבי זה במיטות על קומות.
הכינוי של אימא במחנה זה היה "בנלקה". יום אחד ניגש אליה בחור, שזיהתה אותו, אך לא זכרה לשמו. הוא "התנפל" על אימא ופרץ בבכי, ושאל: טובצ'ה מה את עושה כאן? אימא קיבלה הלם. היא זיהתה: לנגד עיניה עמד ננדי קליין, בן הדוד (סבתא פנינה ואבא של ננדי היו אחים).
ננדי תפס את ידה של אימא ואמר: טובצ'ה, מתחילים הטרנספורטים לאושוויץ, בואי נברח! אימא ענתה: "ננדי היקר, אני ברחתי מספיק. אם מכאן לוקחים אותי לאושוויץ, זה מספיק לי".
אימא שהתה במחנה זה חודשיים. יום אחד היא וננדי החליטו לברוח.
הם ראו שהסוף מתקרב.
אימא וננדי נתפסו ע"י הגרמנים בעת הבריחה והושמו על אחד הקרונות מבלי לדעת, לאן? מה היעד?
בקרון היו גברים ונשים עומדים צפופים. כדי לעשות צרכים, עשו יושבי הקרון בור בפינת הקרון, וכל אחד שהיה צריך לצרכיו פשוט ניגש והשתמש ב"שירותים המאולתרים".
לפשר שאלתי – אימא לא התביישתם?"
תשובת אימא – "עברנו את מחסום הבושה".
הנסיעה בקרון ארכה שבועיים. הדרך הייתה רבת טלטולים. ננדי קליין היה עם אימא בקרון, ואימא אמרה – לפחות נמות יחד.
גברים ניסו לקפוץ מהקרון, ואף משאר חלקי הרכבת. חלק קטן מאד הצליח הרוב נהרג או נתפס. היתר איבד כל מוטיבציה לחיים ואמר – "תמות נפשי..."
אימא התחבאה בין השיחים ביער, ולאחר שהגיעה החלה לזחול במורד הנחל. לפתע ראתה יהודי יורד מהגבעה, עטוף בטלית ותפילין. לרגע חשבה אימא, אולי לפניה מלאך? האם זוהי מציאות או דמיון?
אימא שאלה את ההלך היכן בית הכנסת. האיש השיב: לכי אחרי. היא אכן הלכה אחריו, הם הגיעו לבית הכנסת, ושם שאלו: מי את? ומיד נודע הדבר!
היה זה יום ששי קרוב מאד לשבת. אימא שאלה לשמו של קרוב בשם פרידמן. האנשים שהיו סביבה הציעו לה, קחי מאתנו מעט כסף ואת חייבת ללכת מכאן. הם אמרו: שימי פנייך לבודפסט ברכבת עוד הערב. ההשארות במקום זה מסוכנת.
ביום ששי בלילה, אימא נסעה עם עוד קבוצת יהודים לבודפסט. שם המתינו להם ולקחו אותם לבית של פליטים פולנים-הונגרים. אימא שאלה, היכן אני? וכששאלו אותה מהיכן היא, השיבה: אני רוצה לחיות!
לפתע אמר בעל הבית לבתו, תשלחו את הבחורה – ומצביע על אימא – לבית משפחת קאופמן.
אחת הבנות ליוותה את אימא. דפקו על הדלת ואחת הנערות פתחה את הדלת, ומבלי לשאול, אמרה: אנו לא מכניסים יותר פליטים. אבינו יושב בבית הסוהר, ואנו פוחדים שיפגעו בכל המשפחה.
אימא פנתה אליהם בהונגרית ושאלה: "אתם מדברים הונגרית? האם אבא שלך משרשפוטוק?" הנערה השיבה: כן, אבא שוחט וחזן. אימא אמרה: אם כך, אנחנו בני דודים. לפתע יצא האב מחדרו ושאל, מי כאן. הבת השיבה, הבת של שמואל קאופמן. האבא מאד התרגש וביקש שאימא תשאר בביתם.
האב ביקש שהנערה המלווה תעזוב את ביתם ואמר לאימא: גשי ואשק לך. דעי לך שאבא שלך ואבא שלי אחים, ואנו בני דודים. הוא ציווה על בתו: את טובה, ששבה מהעולם ההוא, אל תשחררי. היא תגור בביתנו. אימא השיבה: אני אצא לעבודה ואשן אצלכם. ואכן, אימא עבדה אצל הרבנית וישנה בבית קאופמן.
אימא החליפה מספר עבודות. הרבנית, שפחדה שמא תיתפס כמקצה מקום לפליטים, ביקשה מאימא לעזוב. כך מצאה עצמה ללא עבודה. היא הציעה עצמה לעבודה באיסוף ענבים, ולאחר מכן באיסוף תפוחים.
יום אחד ניגש מנהל החווה אל אימא ואמר: "לילי (זה השם הנוסף של אימא), אולי את מוכנה להישאר לישון בחווה ולבשל לי, שמעתי שאת מבשלת מצוין". אימא נענתה אך כאשר הבינה שיש בהזמנה זו "מטרות נוספות", עזבה את החווה.
שוב מצאה עצמה ברחוב. באחד האמשים נתפסה ע"י המשטרה החשאית. השוטר ניגש אל אימא ושאל: "מדוע אינך מספרת שאת יהודיה?" ענתה אימא: "אתה רוצה להישאר בחיים? גם אני!"
משם העבירו את אימא למחנה בשם ג'רגד. היו בו הרבה מאד גברים ומעט נשים. ישנו זה על גבי זה במיטות על קומות.
הכינוי של אימא במחנה זה היה "בנלקה". יום אחד ניגש אליה בחור, שזיהתה אותו, אך לא זכרה לשמו. הוא "התנפל" על אימא ופרץ בבכי, ושאל: טובצ'ה מה את עושה כאן? אימא קיבלה הלם. היא זיהתה: לנגד עיניה עמד ננדי קליין, בן הדוד (סבתא פנינה ואבא של ננדי היו אחים).
ננדי תפס את ידה של אימא ואמר: טובצ'ה, מתחילים הטרנספורטים לאושוויץ, בואי נברח! אימא ענתה: "ננדי היקר, אני ברחתי מספיק. אם מכאן לוקחים אותי לאושוויץ, זה מספיק לי".
אימא שהתה במחנה זה חודשיים. יום אחד היא וננדי החליטו לברוח.
הם ראו שהסוף מתקרב.
אימא וננדי נתפסו ע"י הגרמנים בעת הבריחה והושמו על אחד הקרונות מבלי לדעת, לאן? מה היעד?
בקרון היו גברים ונשים עומדים צפופים. כדי לעשות צרכים, עשו יושבי הקרון בור בפינת הקרון, וכל אחד שהיה צריך לצרכיו פשוט ניגש והשתמש ב"שירותים המאולתרים".
לפשר שאלתי – אימא לא התביישתם?"
תשובת אימא – "עברנו את מחסום הבושה".
הנסיעה בקרון ארכה שבועיים. הדרך הייתה רבת טלטולים. ננדי קליין היה עם אימא בקרון, ואימא אמרה – לפחות נמות יחד.
גברים ניסו לקפוץ מהקרון, ואף משאר חלקי הרכבת. חלק קטן מאד הצליח הרוב נהרג או נתפס. היתר איבד כל מוטיבציה לחיים ואמר – "תמות נפשי..."
