לאחר נסיעה מפרכת הגיעה אימא לפרסבורג (פרשוב בלעז), שם פגשה את אחד מבני משפחתה בשם קליין. אימא שאלה: קליין, האם נותרו יהודים? האם נותר משהו מן המשפחה? תשובתו הייתה, מבני המשפחה נותרנו רק אנחנו. יהודים ניתן למצוא במטבח של הג'וינט. אימא החלה לבכות על מר גורלה, ולא אחת שאלה את עצמה מדוע רק אני נותרתי בחיים? איזו זכות עמדה לי, שלא עמדה להורי, לאחי, לאחיותיי ושאר בני המשפחה? קליין אמר לה, "טובצ'ה אל תבכי, לכולנו אותו הגורל".
אימא שאלה על מכרים שנותרו. האנשים במקום הציעו לה לנסוע לוורנוב, אולי שם תמצא מכיר ויודע. אכן, אימא הגיעה לוורנוב ושם פגשה את אסתי זולטן. אימא לא הכירה את אסתי, אלא שהיא ניגשה אל אימא ואמרה: את לא טובצ'ה מבית קאופמן? ואימא בחן הטבעי שאלה, "ובת מי את?" אסתי השיבה, "אני בתו של זולטן, אבא שלי היה ידיד וחבר של אביך, וגם נהגנו לבקש לחם ושמן מאמך".
אימא התעניינה למצבה באותם ימים, והנערה הסבירה, שאין לה מודע וגואל, ואף לא מחסה. ואז הציעה לה אימא "לאמץ" אותה ואמרה לה, "כל מה שיהיה אתי יהיה אתך, מהיום את בתי". אימא מצאה בוורנוב דירה, ואסתי גרה עם אימא.
באותם ימים קיבלה אימא עבודה במסעדת הג'וינט שהייתה בוורנוב. מסעדות אלו הוקמו ע"י האמריקאים, לספק אוכל לפליטים ששבו מן המלחמה.
לימים עזבה אסתי את וורנוב לכיוון פראג, לא לפני שהודתה לאימא – על המיטה ועל המזון שסיפקה לה. אימא ואסתי נפגשו כעבור עשרים שנה במדינת ישראל.
יום אחד הופיע אדם למסעדת הג'וינט ושאל את הנערות היכן בלנקה? (זה היה השם של אימא באותם ימים). הנערות רצו אל אימא ואמרו: "בלנקה, גבר לא מוכר לנו מחפש אותך", בליבן הן קיוו שאולי שארית משפחה הוא האדם הזה.
אימא יצאה אליו, האיש היה ממשפחת הופקוביץ (הדודה לינה – אחות סבתא פנינה, התחתנה עם דוד הופקוביץ – ומכאן הקשר). הופקוביץ ניגש אל אימא והציג עצמו, כמובן שאימא זיהתה אותו, אלא שסקרנית הייתה מה באמתחתו? והופקוביץ אמר לאימא, כי הביא עמו ידיד וחבר בן עירה קרובה, שמעונין לפגוש אותה. אימא נענתה לפגישה.
והנה נכנס לחדר אדם לבוש בחליפה שצבעה חקי, מגפים ומעיל. לרגע נרתעה אימא והופקוביץ שאל: האם את מכירה אותו? אימא הביטה שוב ואמרה: מאיר רנד מדוברו. ואז אמר האיש (שלימים היה אבי) "טובצ'ה, האם את לא זוכרת שאני למדתי אצלכם, ואמי נהגה לבוא לביתכם לקבל מעט לחם וסוכר, כי מצבנו הכלכלי היה קשה?" אימא, שאישה חכמה הייתה, אמרה: מאיר, בוא לאכול, מה שהיה שייך לעבר. אימא הכינה עבורו ארוחה מיוחדת וטעימה (אימא ע"ה ידועה הייתה כעקרת בית מעולה ומבשלת בלתי רגילה).
אחר הצהרים ניגש האיש (אבי) אל אימא ואמר: האפשר לדבר איתך ביחידות? הבחורות אמרו לה: "טובצ'ה, תלכי עם מאיר, אנחנו כבר נסתדר". אבא שאל את אימא – "מדוע את מסתובבת בגפך? בואי תעזבי את וורנוב, אני חי כעת בגרמניה, יש לי שם חברים רבים. אולי תוכלי להתחתן".
אימא השיבה לו: "תראה מאירקה, אני נדדתי כל כך הרבה, פה יש לי מקום לישון ולאכול, ואין לי חשק לנסות מקום חדש". ואז השיב אבא, "טוב טובצ'ה, הבנתי אותך. ואם אציע לך נישואים, תסכימי?" אימא שלרגע נדהמה, אמרה לו, "מאירקה, תן לי לישון על זה" (תרגום מצ'כית).
כעבור שנה שוב הגיע אבא עם הופקוביץ, וגם הפעם ניגש הופקוביץ אל אימא ואמר, "טובצ'ה מאיר הגיע!" אלא שהפעם אבא ניגש בעצמו אל אימא, וכאן שאלה אימא, "מה הביא אותך לכאן?" ותשובת אבא הייתה: "את"!!! ואז אמרה אימא, אני מוכנה בתנאי שתענה על הבקשות הבאות והן:
א. בעל טוב.
ב. ילדים.
ג. שמירת השבת.
אבא השיב: "כל מה שתגידי אעשה".
מוורנוב נסעה אימא לקושיצה, היא קנתה לאבא בגדים ואכן בשנת 1946 נישאו אבא ואימא ונקרא שמם טובה ומאיר רנד.
אימא שאלה על מכרים שנותרו. האנשים במקום הציעו לה לנסוע לוורנוב, אולי שם תמצא מכיר ויודע. אכן, אימא הגיעה לוורנוב ושם פגשה את אסתי זולטן. אימא לא הכירה את אסתי, אלא שהיא ניגשה אל אימא ואמרה: את לא טובצ'ה מבית קאופמן? ואימא בחן הטבעי שאלה, "ובת מי את?" אסתי השיבה, "אני בתו של זולטן, אבא שלי היה ידיד וחבר של אביך, וגם נהגנו לבקש לחם ושמן מאמך".
אימא התעניינה למצבה באותם ימים, והנערה הסבירה, שאין לה מודע וגואל, ואף לא מחסה. ואז הציעה לה אימא "לאמץ" אותה ואמרה לה, "כל מה שיהיה אתי יהיה אתך, מהיום את בתי". אימא מצאה בוורנוב דירה, ואסתי גרה עם אימא.
באותם ימים קיבלה אימא עבודה במסעדת הג'וינט שהייתה בוורנוב. מסעדות אלו הוקמו ע"י האמריקאים, לספק אוכל לפליטים ששבו מן המלחמה.
לימים עזבה אסתי את וורנוב לכיוון פראג, לא לפני שהודתה לאימא – על המיטה ועל המזון שסיפקה לה. אימא ואסתי נפגשו כעבור עשרים שנה במדינת ישראל.
יום אחד הופיע אדם למסעדת הג'וינט ושאל את הנערות היכן בלנקה? (זה היה השם של אימא באותם ימים). הנערות רצו אל אימא ואמרו: "בלנקה, גבר לא מוכר לנו מחפש אותך", בליבן הן קיוו שאולי שארית משפחה הוא האדם הזה.
אימא יצאה אליו, האיש היה ממשפחת הופקוביץ (הדודה לינה – אחות סבתא פנינה, התחתנה עם דוד הופקוביץ – ומכאן הקשר). הופקוביץ ניגש אל אימא והציג עצמו, כמובן שאימא זיהתה אותו, אלא שסקרנית הייתה מה באמתחתו? והופקוביץ אמר לאימא, כי הביא עמו ידיד וחבר בן עירה קרובה, שמעונין לפגוש אותה. אימא נענתה לפגישה.
והנה נכנס לחדר אדם לבוש בחליפה שצבעה חקי, מגפים ומעיל. לרגע נרתעה אימא והופקוביץ שאל: האם את מכירה אותו? אימא הביטה שוב ואמרה: מאיר רנד מדוברו. ואז אמר האיש (שלימים היה אבי) "טובצ'ה, האם את לא זוכרת שאני למדתי אצלכם, ואמי נהגה לבוא לביתכם לקבל מעט לחם וסוכר, כי מצבנו הכלכלי היה קשה?" אימא, שאישה חכמה הייתה, אמרה: מאיר, בוא לאכול, מה שהיה שייך לעבר. אימא הכינה עבורו ארוחה מיוחדת וטעימה (אימא ע"ה ידועה הייתה כעקרת בית מעולה ומבשלת בלתי רגילה).
אחר הצהרים ניגש האיש (אבי) אל אימא ואמר: האפשר לדבר איתך ביחידות? הבחורות אמרו לה: "טובצ'ה, תלכי עם מאיר, אנחנו כבר נסתדר". אבא שאל את אימא – "מדוע את מסתובבת בגפך? בואי תעזבי את וורנוב, אני חי כעת בגרמניה, יש לי שם חברים רבים. אולי תוכלי להתחתן".
אימא השיבה לו: "תראה מאירקה, אני נדדתי כל כך הרבה, פה יש לי מקום לישון ולאכול, ואין לי חשק לנסות מקום חדש". ואז השיב אבא, "טוב טובצ'ה, הבנתי אותך. ואם אציע לך נישואים, תסכימי?" אימא שלרגע נדהמה, אמרה לו, "מאירקה, תן לי לישון על זה" (תרגום מצ'כית).
כעבור שנה שוב הגיע אבא עם הופקוביץ, וגם הפעם ניגש הופקוביץ אל אימא ואמר, "טובצ'ה מאיר הגיע!" אלא שהפעם אבא ניגש בעצמו אל אימא, וכאן שאלה אימא, "מה הביא אותך לכאן?" ותשובת אבא הייתה: "את"!!! ואז אמרה אימא, אני מוכנה בתנאי שתענה על הבקשות הבאות והן:
א. בעל טוב.
ב. ילדים.
ג. שמירת השבת.
אבא השיב: "כל מה שתגידי אעשה".
מוורנוב נסעה אימא לקושיצה, היא קנתה לאבא בגדים ואכן בשנת 1946 נישאו אבא ואימא ונקרא שמם טובה ומאיר רנד.
