אימא הגיעה להימנה אל בית משפחת גרובר. גרובר זה היה קרוב משפחה של הבעל של חיה, שהייתה אחותה של אימא. בבית המתינו לה אנשים רבים, שידעו על בואה. עצם שיבתה "מהעולם ההוא" הכתה גלים בעיירה, ואנשים רצו לדעת מה קורה ב"שדה", האומנם האש בוערת? אימא בקשה ללכת לישון, אך לא יכלה להירדם.
אמי ציינה בפני, שהפליטים היהודים שנשארו בעיירה, נותרו באישור מיוחד. בעיירה זו הייתה לאמי בת-דודה, גם היא הופיעה למשפחת גרובר, וכששאלה בת-הדודה, מאיפה הגעת? ענתה אמי – מכל העולם! אמי ביקשה שידאגו לה למקום לינה ולקבלת אוכל, אחרת תמות. בת-דודה זו גם שימשה בתור מיילדת, והיה לה מכר בשם יורי מרקוביץ. ואכן , היא פנתה אל יורי מרקוביץ והוא ניאות לקבלה. אימא שמחה ללכת לעבוד ו"להרוויח" את פת לחמה.
בביתו של יורי מרקוביץ הייתה אימא אופה ומבשלת. אימא עבדה שם על תקן של משרתת, ולכן "מקום מגוריה" היה המרתף. אך מדי בוקר אמי נהגה להאכיל את הברווזים, לצחצח נעליים ולנקות את הבית. בימי ששי הדליקה נרות על התנור.
אימא בכתה ואמרה, לאיזו דרגה הגעתי, לדרגה של משרתת. יורי מרקוביץ נותר בחיים בגלל רישיונות צ'כיים. פעם אחת יורי מרקוביץ עשה מסיבה למכריו וידידיו הגויים, וביקש מאימא להכין תבשילים, וכרגיל אימא, אשר ידעה לבשל היטב לבשל, נאותה לבקשתו ואכן האוכל היה יוצא מן הכלל.
לאחר האירוח פנה יורי מרקוביץ למבשלת, ששמה היה מלווין, ושאל: מי האישה שנמצאת בביתנו, כיום מסוכן להחזיק אנשים. וכך פנה אל אימא ושאל: מי את? אימא ענתה לו: "אתה הכרת את אבי". יורי מרקוביץ הזדעזע ושאל: מי היה אביך? ואימא ענתה: שמואל קאופמן – זה האבא שלי.
יורי מרקוביץ ישב באי נוחות, ספק כפיו ואמר, האת בתו של שמואל קאופמן ועובדת אצלי כמשרתת? ענתה אימא ואמרה: "חיי היו חיי נדודים, אני מבקשת שתשאיר אותי בביתך, אל תגרש אותי".
ענה יורי מרקוביץ: אם את כל כך זריזה וחכמה, יכולת לברוח מלובלין ולבוא אלינו, אז תישארי בביתנו.
כאשר אימא קבלה מרק בצלחת עלובה, צלחת של משרתות, נהגה לבכות, וזאת משום שחשה עצמה מושפלת, לאיזו דרגה הגיעה. מלווין קראה לאימא ואמרה לה, שעליה לקחת לעצמה חברה גויה לחדר, אחרת יחשדו בה שהיא יהודיה. ובאמת, מלווין דאגה לה לחברה גויה. מלווין שאלה את אימא, האם היא מוכנה לבוא למנזר. אימא אכן הלכה אתה, אך יצאה מיד, מאחר ולבה לא נתן לה. הגויה הציעה להכיר לה אנשי ס.ס., כי בקרוב יהיה גירוש כללי.
באחת הפעמים אמר מנהל הבנק למלווין: נדמה לי שארז'ה (כך נקראה אז אימא) בוכה!ואז אמרה מלווין: מדוע שהיא תבכה?
לאחר אירוע זה קראה מלווין לאימא ואמרה לה, "תראי, אין ברירה, את חייבת ללכת, אחרת יהרגו אותך ואותנו". אימא פרצה בבכי ושאלה, אבל לאן? לאן אשא פני? היהודים שישבו שם גם הם פרצו בבכי. שמעון לורבר (שאחר כך פתח מפעל נעלים), התרגש מאד ורצה שהיא תישאר, אך אחרים לא היו מוכנים להסתכן!
אימא ביקשה עבודה, אנשים לא נתנו, פחדו שמא יהרגו אותם.
הימנה
