גילוי האח
באחת התקופות הקשות, חשה אימא, שאין עוד טעם לחיים, ואפילו חשבה להתאבד. אלא שבעותה עת הכירה אישה גויה קוראת בקלפים. אימא, שידעה שלבת יהודיה כשרה אסור לשאול מכשפים ומכשפות, ולא ללכת אל מגידי עתידות, אלא שהמציאות הייתה כה קשה, שהיא עשתה זאת.
אימא הגיעה אל אותה קוראת עתידות, פרסה בפניה את כף ידה. אותה אישה אמרה לאימא, את תנצלי מהגיהינום הנורא, ומחכה לך קרוב משפחה, שמאד ישמח לראותך, ותזכי לחיים טובים בעתיד.
עם תקווה זו יצאה אמי לדרך, ואכן האמינה ש"יבוא בקר", שהמציאות אכן תאיר פנים. לאחר שהגיעה אימא לפרסבורג היא חקרה ודרשה על קרובי משפחה ונאמר לה שהג'וינט אוסף רשימת פליטי מלחמה, על מנת למצוא להם קרובים בעולם.
אימא ניגשה למשרדי הג'וינט בפרסבורג, מסרה את פרטיה, והודיעו לה לבוא כל יום על מנת לקבל דיווח, האם אכן שב מישהו מבני המשפחה. באחת הפעמים שאימא הגיעה למשרד – נאמר לה שמישהו מבני משפחתה התעניין ושאל לשלומה.
כמובן, שלשמחתה של אימא לא היה גבול. היא רצתה מאד לדעת מי? אבא? אימא? אח? אחות? בעל? משהגיעה למשרד נאמר לה, שאדם בשם ברל קאופמן היושב בארצות הברית מחפש אותה. אימא ספקה כפיה מאושר ודמעות הציפו את פניה. ברור היה לה ברגע זה, שהיא אינה בודדה בעולם, גם לה יש קרוב משפחה. היא ביקשה מהג'וינט לדווח לאח, שהיא אכן חיה.
לשם הסבר, ג'וינט שלח שמות של פליטים לארצות הברית, ויהודים שהיו להם בני משפחה בשואה, התעניינו לדעת מי מבני משפחתם נותר בחיים.
דודי – ברל קאופמן אח אמי – עזב את אירופה ב- 1921 והוא בן 17 בלבד (הוא נולד ב- 1904) ונסע לארצות הברית. כאן יש לציין שסבי – שמואל קאופמן נסע לארצות הברית ב- 1917 על מנת לראות האם זוהי ארץ שבה יכולים יהודים לחיות? זאת הייתה תקופה, שבה נדדו יהודי אירופה לארצות הברית. סבי שהה באמריקה כשנה, שב הביתה לסלובקיה, עם החלטה נחושה, אין ליהודים מה לחפש בארצות הברית.
דודי – ברל קאופמן, שהיה הבן הבכור במשפחת קאופמן, ניגש לסבי ואמר, "אבא אני נוסע". סבא שמואל מאד רצה שבנו הבכור ימשיך את לימודיו בישיבה בה החל, על כן רעיון הנסיעה לא מצא חן בעיניו. אלא שדודי ברל ידע שבבית יש ארבע אחיות ואין ספק שצריך לעזור בנדוניה, והוא חשב, שיסע, יעבוד וישלח כסף הביתה.
אכן דודי נסע ב-1921 לארצות הברית, שם "אומץ" על ידי דודתי – אחות סבתי, הני גרינבאום. כאן יש לציין כי גם מצד סבתי, סבתא פנינה, היגרו באותה תקופה לארצות הברית. שלוש אחיות של סבתא פנינה, "ארזו" את הבית והילדים ועברו לארצות הברית. שתי אחיות, הני גרינבאום ולינה הופקוביץ גרו בניו-יורק, והאחות השלישית בפילדלפיה. לנו – לאבי ואמי – היה קשר עם הני גרינבאום ובעלה אפרים. היא הגיעה לארצות הברית עם ששה ילדים, שלוש בנות: רוז, איירין והדסה, ושלושה בנים: אהרון, ברל ונחמן. הדודה לינה והדוד דוד הופקוביץ באו עם שניים – הדי ונחמן, ושניים נולדו בניו יורק, הרי הם בובי (אברהם אופק) וגלדיס (חנה גולדה – על שם הסבתא). הדודה השלישית שהתיישבה בפילדלפיה לא שמרה עמנו על קשר. הדוד ברל התקבל בשמחה על ידי הדודים אחי האבא. הוא גר בביתם ועבד קשה על מנת לשלם להם הוצאות כלכלה. הדוד ברל, שהיה איש בעל נשמה מיוחדת, שלח מדי חודש כסף לאביו ואמו – ודאג לנדוניה לאחיותיו, שהרי ידע שבלי נדוניה קשה באותם ימים להתחתן. הדוד עבד קשה לצרכי מחייתו, ומאוחר יותר, דאג לכך שבני הדוד ילמדו ויצליחו בחברה האמריקאית, ואכן בני הדודים הם רופאים מצליחים בארצות הברית. אין ספק שחלק חשוב בהשכלתם יש לדודי.
לאחר שהגיעו דודה לינה ודודה הני לארצות הברית, מצא דודי מקום גם בביתם. מסיפורים שסיפרו לי – ידוע לי, שדודי בא מבוסטון להתארח בניו-יורק, תמיד בא בידיים מלאות.
דודי היה peddler - מוכר מיני סדקית. מאוחר יותר, נהג לשווק מגבות וכלי מיטה לחנויות ובתי חולים, ואכן אלו היו התשורות אותם הביא עמו אל הדודים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, חש דודי ברל קאופמן רגשי אשמה, שהרי כל משפחתו נעקדת והוא עומד מנגד. הוא התנדב לצבא האמריקאי, חצה עמו את האוקיאנוס ובא להלחם נגד הגרמנים. דודי היה בחיל האוויר האמריקאי. הוא קיווה שתוך כדי הקרב יגלה את משפחתו, ויציל אותם מידי הצורר הנאצי. אלא שדודי נפצע קשה בזמן המלחמה. הוא קיבל מכה בראש מטנק, ומאז חלה במחלת האפילפסיה, אלא שהיא לא הייתה קשה במיוחד והוא המשיך לתפקד.
לקראת סוף המלחמה גם דודי ניגש לג'וינט וחיפש קרובי משפחה, והנה ברשימה גילה את שם אחותו (אמי). הוא קיבל את הפרטים המלאים, הוא כתב לה לוורנוב, ואכן נפגש עמה שם
באחת התקופות הקשות, חשה אימא, שאין עוד טעם לחיים, ואפילו חשבה להתאבד. אלא שבעותה עת הכירה אישה גויה קוראת בקלפים. אימא, שידעה שלבת יהודיה כשרה אסור לשאול מכשפים ומכשפות, ולא ללכת אל מגידי עתידות, אלא שהמציאות הייתה כה קשה, שהיא עשתה זאת.
אימא הגיעה אל אותה קוראת עתידות, פרסה בפניה את כף ידה. אותה אישה אמרה לאימא, את תנצלי מהגיהינום הנורא, ומחכה לך קרוב משפחה, שמאד ישמח לראותך, ותזכי לחיים טובים בעתיד.
עם תקווה זו יצאה אמי לדרך, ואכן האמינה ש"יבוא בקר", שהמציאות אכן תאיר פנים. לאחר שהגיעה אימא לפרסבורג היא חקרה ודרשה על קרובי משפחה ונאמר לה שהג'וינט אוסף רשימת פליטי מלחמה, על מנת למצוא להם קרובים בעולם.
אימא ניגשה למשרדי הג'וינט בפרסבורג, מסרה את פרטיה, והודיעו לה לבוא כל יום על מנת לקבל דיווח, האם אכן שב מישהו מבני המשפחה. באחת הפעמים שאימא הגיעה למשרד – נאמר לה שמישהו מבני משפחתה התעניין ושאל לשלומה.
כמובן, שלשמחתה של אימא לא היה גבול. היא רצתה מאד לדעת מי? אבא? אימא? אח? אחות? בעל? משהגיעה למשרד נאמר לה, שאדם בשם ברל קאופמן היושב בארצות הברית מחפש אותה. אימא ספקה כפיה מאושר ודמעות הציפו את פניה. ברור היה לה ברגע זה, שהיא אינה בודדה בעולם, גם לה יש קרוב משפחה. היא ביקשה מהג'וינט לדווח לאח, שהיא אכן חיה.
לשם הסבר, ג'וינט שלח שמות של פליטים לארצות הברית, ויהודים שהיו להם בני משפחה בשואה, התעניינו לדעת מי מבני משפחתם נותר בחיים.
דודי – ברל קאופמן אח אמי – עזב את אירופה ב- 1921 והוא בן 17 בלבד (הוא נולד ב- 1904) ונסע לארצות הברית. כאן יש לציין שסבי – שמואל קאופמן נסע לארצות הברית ב- 1917 על מנת לראות האם זוהי ארץ שבה יכולים יהודים לחיות? זאת הייתה תקופה, שבה נדדו יהודי אירופה לארצות הברית. סבי שהה באמריקה כשנה, שב הביתה לסלובקיה, עם החלטה נחושה, אין ליהודים מה לחפש בארצות הברית.
דודי – ברל קאופמן, שהיה הבן הבכור במשפחת קאופמן, ניגש לסבי ואמר, "אבא אני נוסע". סבא שמואל מאד רצה שבנו הבכור ימשיך את לימודיו בישיבה בה החל, על כן רעיון הנסיעה לא מצא חן בעיניו. אלא שדודי ברל ידע שבבית יש ארבע אחיות ואין ספק שצריך לעזור בנדוניה, והוא חשב, שיסע, יעבוד וישלח כסף הביתה.
אכן דודי נסע ב-1921 לארצות הברית, שם "אומץ" על ידי דודתי – אחות סבתי, הני גרינבאום. כאן יש לציין כי גם מצד סבתי, סבתא פנינה, היגרו באותה תקופה לארצות הברית. שלוש אחיות של סבתא פנינה, "ארזו" את הבית והילדים ועברו לארצות הברית. שתי אחיות, הני גרינבאום ולינה הופקוביץ גרו בניו-יורק, והאחות השלישית בפילדלפיה. לנו – לאבי ואמי – היה קשר עם הני גרינבאום ובעלה אפרים. היא הגיעה לארצות הברית עם ששה ילדים, שלוש בנות: רוז, איירין והדסה, ושלושה בנים: אהרון, ברל ונחמן. הדודה לינה והדוד דוד הופקוביץ באו עם שניים – הדי ונחמן, ושניים נולדו בניו יורק, הרי הם בובי (אברהם אופק) וגלדיס (חנה גולדה – על שם הסבתא). הדודה השלישית שהתיישבה בפילדלפיה לא שמרה עמנו על קשר. הדוד ברל התקבל בשמחה על ידי הדודים אחי האבא. הוא גר בביתם ועבד קשה על מנת לשלם להם הוצאות כלכלה. הדוד ברל, שהיה איש בעל נשמה מיוחדת, שלח מדי חודש כסף לאביו ואמו – ודאג לנדוניה לאחיותיו, שהרי ידע שבלי נדוניה קשה באותם ימים להתחתן. הדוד עבד קשה לצרכי מחייתו, ומאוחר יותר, דאג לכך שבני הדוד ילמדו ויצליחו בחברה האמריקאית, ואכן בני הדודים הם רופאים מצליחים בארצות הברית. אין ספק שחלק חשוב בהשכלתם יש לדודי.
לאחר שהגיעו דודה לינה ודודה הני לארצות הברית, מצא דודי מקום גם בביתם. מסיפורים שסיפרו לי – ידוע לי, שדודי בא מבוסטון להתארח בניו-יורק, תמיד בא בידיים מלאות.
דודי היה peddler - מוכר מיני סדקית. מאוחר יותר, נהג לשווק מגבות וכלי מיטה לחנויות ובתי חולים, ואכן אלו היו התשורות אותם הביא עמו אל הדודים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, חש דודי ברל קאופמן רגשי אשמה, שהרי כל משפחתו נעקדת והוא עומד מנגד. הוא התנדב לצבא האמריקאי, חצה עמו את האוקיאנוס ובא להלחם נגד הגרמנים. דודי היה בחיל האוויר האמריקאי. הוא קיווה שתוך כדי הקרב יגלה את משפחתו, ויציל אותם מידי הצורר הנאצי. אלא שדודי נפצע קשה בזמן המלחמה. הוא קיבל מכה בראש מטנק, ומאז חלה במחלת האפילפסיה, אלא שהיא לא הייתה קשה במיוחד והוא המשיך לתפקד.
לקראת סוף המלחמה גם דודי ניגש לג'וינט וחיפש קרובי משפחה, והנה ברשימה גילה את שם אחותו (אמי). הוא קיבל את הפרטים המלאים, הוא כתב לה לוורנוב, ואכן נפגש עמה שם
