מבית הסוהר במיכלובצה אימא הועברה למחנה עבודה בנובקי. במחנה זה שהתה שבעה חודשים. אימא ביקשה עבודת שדה וחלבה פרות. גברים זרים ביקשו להתקרב אליה, אך אימא דחתה את כולם. משפחה ביקשה ל"אמץ" אותה, אך היא השיבה פניהם ריקם.
באחד החורפים נקרעו לה נעלי העבודה, והיא לא יכלה לצאת מפאת הקור הנורא. המשטרה היהודית הגיעה אל ה"ברק" ואמרה: בלנקה (זה היה שמה הגויי של אימא), אם את לא באה לעבודה, אנו נכניס אותך לצינוק. אימא אמרה: אבל אין לי נעליים, איך אעמוד בשלג הנורא?" המשטרה ציוותה עליה לצאת לעבודה, אך אימא בקור רוח אמרה: "אני לא חולה, אני מוכנה לכל עבודה, אבל נעליים...!"
ביום א' הובאו לאימא זוג נעליים, והיא אכן יצאה לעבודה. באותו שבוע הגיעה למחנה משפחה בשם גרינוולד. הם שאלו את אימא מהיכן את? אימא ענתה: אני מכל העולם!
אימא שאלה את האנשים, מהיכן הגעתם? מדוע נתפסתם? והם אמרו: "שמענו שהבת של שמואל קאופמן הגיעה מהעולם ההוא, האם את יודעת על כך?" אימא אמרה: "אני לא שמעתי" – היא עשתה עצמה כלא יודעת. כעבור זמן מה, ניגשה אליהם אימא ואמרה: "האם אתם באמת רוצים לראות מי זאת הבת של קאופמן? ובכן, זאת אני". אימא סיפרה להם איך ברחה מלובלין, על תלאות הדרך. היא דיברה בשקט, כי פחדה שיהרגו אותה. הם בכו יחד איתה. אימא הלכה מהם. בוקר אחד החליטה אימא: די עם חוסר המעש. היא חייבת לברוח. אך כיצד תעשה זאת?
היא הלכה אל מנהל מחנה העבודה. בדרך נעצרה ע"י השוטרים ונשאלה, אנא פניך מועדות? אימא בבטחון גמור ענתה: אל מנהל העבודה! השוטרים ראו אותה בוכה, ואכן התירו לה להיכנס, אך מדלת צדדית. כאשר התקרבה אל משרדו, שוב ניסו למנוע ממנה את הכניסה, וגם הפעם אמרה אימא בכעס: כיצד אתם מבקשים שאעבוד בקור האיום בלי נעלים? אני מבקשת לדבר עם מנהל העבודה.
ואכן, אימא נכנסה אל מנהל העבודה. הוא ישב בחדרו, ועמו ישב גם מנהל נעלים והבגדים.
אימא אמרה – "אדון מנהל", איני זקוקה לשני האנשים שידברו בשמי, אני מבקשת לייצג את עצמי. המנהל שאל את אימא: מה בקשתך? אימא ענתה: הגעתי למחנה עם בגד אחד וזג נעליים אחד, הבגד דק וקר, והנעלים קרועות וזה שבעה חודשים, שאין מחליפים לי את הנעלים.
המנהל נתן הוראה – "תנו לה מיד שני זוגות נעלים".
בצאתה מן המנהל, גמלה בליבה ההחלטה לברוח, וזאת מאחר שהגיעו שמועות כי אנשי ה-ס.ס. עומדים להשמיד את מחנה העבודה נובקי. בוקר אחד, כאשר כולם יצאו לעבודה, אימא הצטרפה אל תור היוצאים, על רגליה הנעלים החדשות. היא חמקה מן הטור והחלה לברוח. בדרכה עברה על פני שדות ויערות, וכעבור חמישה ימים הגיעה לעיירה סמוכה, ששמה היה ז'ילינה.
בז'ילינה הגיעה לתחנת הרכבת, והחלה לקבץ נדבות. אספה מעט פרוטות, עלתה על הרכבת במטרה לברוח, מבלי לדעת לאן הרכבת מגיעה.
ברכבת נשאלה מהיכן היא ולאן פניה מועדות. אימא לא ענתה, כדי שלא יזהו אותה. לפתע התיישב לידה גוי, שאל: מהיכן את? אולי חסר לך משהו? היא לא ענתה והמשיכה להביט אל החלון. ברגע מסוים הציע האיש ללוות את אימא! אך אימא סירבה! אימא אמרה תודה! ומשם הגיעה לפרשוב (לסלובקיה).
באחד החורפים נקרעו לה נעלי העבודה, והיא לא יכלה לצאת מפאת הקור הנורא. המשטרה היהודית הגיעה אל ה"ברק" ואמרה: בלנקה (זה היה שמה הגויי של אימא), אם את לא באה לעבודה, אנו נכניס אותך לצינוק. אימא אמרה: אבל אין לי נעליים, איך אעמוד בשלג הנורא?" המשטרה ציוותה עליה לצאת לעבודה, אך אימא בקור רוח אמרה: "אני לא חולה, אני מוכנה לכל עבודה, אבל נעליים...!"
ביום א' הובאו לאימא זוג נעליים, והיא אכן יצאה לעבודה. באותו שבוע הגיעה למחנה משפחה בשם גרינוולד. הם שאלו את אימא מהיכן את? אימא ענתה: אני מכל העולם!
אימא שאלה את האנשים, מהיכן הגעתם? מדוע נתפסתם? והם אמרו: "שמענו שהבת של שמואל קאופמן הגיעה מהעולם ההוא, האם את יודעת על כך?" אימא אמרה: "אני לא שמעתי" – היא עשתה עצמה כלא יודעת. כעבור זמן מה, ניגשה אליהם אימא ואמרה: "האם אתם באמת רוצים לראות מי זאת הבת של קאופמן? ובכן, זאת אני". אימא סיפרה להם איך ברחה מלובלין, על תלאות הדרך. היא דיברה בשקט, כי פחדה שיהרגו אותה. הם בכו יחד איתה. אימא הלכה מהם. בוקר אחד החליטה אימא: די עם חוסר המעש. היא חייבת לברוח. אך כיצד תעשה זאת?
היא הלכה אל מנהל מחנה העבודה. בדרך נעצרה ע"י השוטרים ונשאלה, אנא פניך מועדות? אימא בבטחון גמור ענתה: אל מנהל העבודה! השוטרים ראו אותה בוכה, ואכן התירו לה להיכנס, אך מדלת צדדית. כאשר התקרבה אל משרדו, שוב ניסו למנוע ממנה את הכניסה, וגם הפעם אמרה אימא בכעס: כיצד אתם מבקשים שאעבוד בקור האיום בלי נעלים? אני מבקשת לדבר עם מנהל העבודה.
ואכן, אימא נכנסה אל מנהל העבודה. הוא ישב בחדרו, ועמו ישב גם מנהל נעלים והבגדים.
אימא אמרה – "אדון מנהל", איני זקוקה לשני האנשים שידברו בשמי, אני מבקשת לייצג את עצמי. המנהל שאל את אימא: מה בקשתך? אימא ענתה: הגעתי למחנה עם בגד אחד וזג נעליים אחד, הבגד דק וקר, והנעלים קרועות וזה שבעה חודשים, שאין מחליפים לי את הנעלים.
המנהל נתן הוראה – "תנו לה מיד שני זוגות נעלים".
בצאתה מן המנהל, גמלה בליבה ההחלטה לברוח, וזאת מאחר שהגיעו שמועות כי אנשי ה-ס.ס. עומדים להשמיד את מחנה העבודה נובקי. בוקר אחד, כאשר כולם יצאו לעבודה, אימא הצטרפה אל תור היוצאים, על רגליה הנעלים החדשות. היא חמקה מן הטור והחלה לברוח. בדרכה עברה על פני שדות ויערות, וכעבור חמישה ימים הגיעה לעיירה סמוכה, ששמה היה ז'ילינה.
בז'ילינה הגיעה לתחנת הרכבת, והחלה לקבץ נדבות. אספה מעט פרוטות, עלתה על הרכבת במטרה לברוח, מבלי לדעת לאן הרכבת מגיעה.
ברכבת נשאלה מהיכן היא ולאן פניה מועדות. אימא לא ענתה, כדי שלא יזהו אותה. לפתע התיישב לידה גוי, שאל: מהיכן את? אולי חסר לך משהו? היא לא ענתה והמשיכה להביט אל החלון. ברגע מסוים הציע האיש ללוות את אימא! אך אימא סירבה! אימא אמרה תודה! ומשם הגיעה לפרשוב (לסלובקיה).
