נישואין

אימא נישאה בגיל 25 לבן דוד בשם חיים/הארמין וולשטטר. היא יצאה איתו במשך חמש שנים, עובדה שלא הייתה מקובלת אז, וזאת מאחר והמתינה שאחותה איטה המבוגרת ממנה תינשא. אימא ידעה שלהורים יהיה קשה לתת לה נדוניה, לפיכך הודיעה לבעלה לעתיד, שיהיה עליו להסתפק במעט מאד כסף. הארמין הבין וקיבל, אלא שאביו ואחיו לא כל כך הבינו, והעיקר לא רצו לקבל.
ככל שהלך והתקרב יום הנישואין חשה אימא בריחוק מצד משפחת החתן, עד שביום החתונה קיבלה מברק בזו הלשון: "החתונה מבוטלת", על החתום הארמין וולשטטר. אימא ידעה היטב שאין זה רצון החתן אלא אביו ואחיו לוחצים עליו להפר את הסכם הנישואין, מאחר ואימא לא הביאה מספיק נדוניה. כעבור שעות ספורות נוצר הקשר עם החתן, סודרו "אי ההבנות" והחתונה אכן התקיימה במועדה (אוקטובר 1940). אימא עברה לגור לפרשוב (פרסבורג). התעסוקה היומית של אימא הייתה עבודה בשדות, במשק ואף מסחר בתבואה. החותן גר עימם בבית, הוא היה בן 82 ואימא טיפלה בו במסירות רבה. כעבור שנה ומחצה נולדה בת ושמה היה צירל, כשם החותנת (אמו של הארמין – הבעל).
כעבור שבועיים נפטרה התינוקת. אימא שהאמינה בעין רעה טענה, שאולי היה זה כתוצאה מכך.
אימא נהגה לשלוח להוריה ולאחיותיה שקי תבואה. יום אחד פרץ האב בבכי ושאל, אני הרי לא נתתי לה דבר לנישואיה, והיא מאכילה אותי בתבואה!