נר לאחד נר למאה
ד"ר מרים דוד
כל הזכויות שמורות למרים דוד © תל - אביב
הועלה לאינטרנט ע"י צבי שורצמן RelatioNet
relationet@gmail.com
...
מבוא
ספר זה מוקדש לאמי טובה בת שמואל ז"ל
לאבי מאיר בן יעקב הכהן ז"ל
אשר עברו את שואת אירופה האיומה ונצלו מהתופת
לאבי מאיר בן יעקב הכהן ז"ל
אשר עברו את שואת אירופה האיומה ונצלו מהתופת
אלהי אלהי!
אני זוכר פני כולם... בכל שעות יומם וערבם בחל ובמועד, בטלית ותפילין בשחרית זיו ועלטת סתיו ובנצת חרף בחלונים...
קהילות קהילות הלכו אל כבשנים ... אלו עדריך, אלוהים!
אלוהי אבי הגויים/א.צ.ג
זקנה אחת הייתה ... זקנה נאה שכמותה לא
ראיתם מימכם.
צדקת הייתה וחכמה הייתה
וחיננית הייתה וענוותנית הייתה.
אור עיניה חסד ורחמים, וקמטי פניה ברכה ושלום.
אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות
למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים.
ועוד זאת הייתה בה, זריזות של עלמות.
אלמלא בגדי זקנה שעליה לא ניכר בה שמץ של זקנות
בחרתי לפתוח קורות חיים של אימא ז"ל, בקטע מתוך תהילה לעגנון, והסיבה – קווים משותפים רבים מצאתי בין אימא לתהילה. כל התכונות שאפיינו את תהילה אפיינו גם את אימאצדקת הייתה – ביתה היה פתוח לכל נצרך ונזקק. מתקופת ילדותי זוכרת אני אירוע שאפיין מאד את אמי. באחד מימי הבוקר בשעה 7.30 (אמי נהגה לקום ב-4.00 להכין לאבי אוכל לעבודה, כך שהשעה 7.30 הייתה כמעט צהריים) הגיעה אל ביתנו אישה בגיל 50. לפי נוסח דיבורה היא הייתה מצפון אפריקה. אמי לא שאלה אם אכלה אם לאו, מיד הגישה לה מרק עוף ולאחר מכן חתיכת עוף (ארוחת הצהריים הייתה כבר מוכנה בשעה זו). תמהתי לצורת ארוחת הבוקר המוזרה, וכאשר שאלתי את אמי לפשר העניין, היא ענתה בפשטות ובענווה האופיינית לה: "בתי (כך נהגה לקרוא לי) וכי יודעת אני היכן תמצא אישה זו בשעת הצהרים? כך אני יודעת לפחות שהיא את ארוחת הצהריים קבלה" (תרגום מאידישחכמה הייתה – חכמת חיים הייתה לה לאמי – היא נהגה לעשות שלום בית בין השכנים. היא ברחה מהמחלוקת. היא הייתה מתלמידיו של אהרון "אוהב שלום רודף שלום ומקרבם לתורה". כאשר נודע לה ששכנה מסוימת אינה מדליקה נרות, אימא דיברה על ליבה והסבירה לה, שהדלקת נרות זוהי ערובה לשלום בית, בד"כ הצליחה בהשפעתהחיננית הייתה – לאימא היה חן מיוחד. כולם נקשרו אליה, קטנים כגדולים.לכולם האירה פנים.
בקלות רבה קשרה קשרי שכנות וידידות. בקרית אונו ברח' גורדון היא הייתה ה"מוסד" של השכונה. דלת ביתה אף פעם לא ננעלה. היא הייתה פתוחה פיסית לשכן שחסר היה שמן, קמח, מלח, כסף – פשוט עבר נכנס וביקש. ידה של אימא תמיד הייתה מושטת לעזרה.
כאשר עברה אמי לישמח משה – כל הרחוב "התאבל", "גברת
כאשר הגיעה לישמח משה דאגתי – אישה מבוגרת איך תתאקלם במקום חדש וזר? אימא – עם החן הטבעי שלה מיד מצאה חברה – השכנות אהבו אותה. הרבנית הייתה מבאי ביתה, אפילו הילדים שבכניסה המתינו מתי תצא עם מלוא החופן סוכריות?
ענוותנית הייתה – אימא הייתה צדקת גדולה, נתנה צדקה לכל פושט יד. כאשר הגעתי אליה לבקרה, תמהתי על כמות הקבלות שעל השולחן מישיבות בטבריה, בצפת, בירושלים ובבני ברק. שאלתי: "את מכירה את כולם? האם את יודעת לאן את שולחת את כספך?" תשובת אימא הייתה: "כאשר יהודי פושט יד אין לשאול מדוע? צריך לתת לו, גם בקשה במכתב זוהי צורה של לפשוט יד, ואין אני בודקת בציציות".
כל זה נוסף למספר קופות הצדקה שהיו בביתה.
עולמה של אימא סבב סביב הפסוק "תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אימא לא המתינה לחודש אלול על מנת לנהוג עפ"י הפסוק, עבורה חודש אלול היה כל השנה.
כאשר עברה אימא לישמח משה החלה לעבוד בישיבה, ואנשים שיבחו אותה על המסירות וההתמדה. (אימא נהגה להשכים ב- 4.00 לפנות בוקר ובשעה 5.30 היא התייצבה במטבח להכין ארוחת בוקר לבחורים, שיהיה להם כח ללמוד תורה). אימא לא הבינה על מה דברי השבח? על מה דברי התודה? תגובתה הייתה בתנועת יד האופיינית לה – שטויות, מה אני כבר עושה? קצת ביצים, סלט, עוגות, חלות? כל זה היה עבורה כלא עושה. אימא ידעה, "אם אין קמח אין תורה".
יש לציין את מסירותה של אימא לכל בחור מן הלומדים. עבורה כל בחור היה בן יחיד. "יהודה ירד מאוחר, אבל אני שמרתי לו שתי ביצים, עשיתי לו ביצה מבולבלת כדי שיבריא ויהיה לו כח ללמוד". הישיבה הייתה כל עולמה. היא חלמה לעבור דירה לגור ליד הישיבה, ולהכין לבחורים ארוחת בוקר, ובעזרת השם הגשימה את חלומה. בקור ובחום, בחורף ובקיץ היא לא נרתעה מגשם או משמש. כמה כאב לה כאשר חלילה לא חשה בטוב ולא יכלה להגיע לישיבה. היא דאגה – "מי יודע מה הם אוכלים היום?". נהגה לומר לי. כמובן שהיו עוד נשים שעבדו במטבח, אלא שאימא חשה שאם היא לא נמצאת, אולי לא יצאו שבעים.
אור עיניה חסד ורחמים – לאימא היו עיניים מיוחדות, עיניים מדברות, לכל אחד השיבה בחיוב. אנשים פנו וביקשו את עזרתה, כי ידעו שאימא אף פעם לא תענה בשלילה. זכור לי כאשר שכנה בשם ז'ופניק שברה רגל ולא יכלה לחלוב את הפרה, שהייתה לה בחצר, מר ז'ופניק כנראה לא חשב פעמיים – הגיע אל אימא ושאל אם תוכל לחלוב את הפרה. אני הייתי אז אולי בת חמש, התלוויתי אל אימא. היא ישבה על שרפרף נמוך וחלבה את הפרה, והזהירה את גב' ז'ופניק לבל תדרוך על הרגל.
החיוך, העיניים המאירות רמזו, שהעבודה לא הייתה קשה עליה.
זכור לי עוד שבחגים ובימים טובים היה ביתנו שוקק אורחים. כאשר בבית כנסת נשלסק הזמינו חזן לתפילת ראש השנה ויום כיפורים, ברור שהחזן צריך ללון בקרבת בית הכנסת, הכיצד יגיע ליום השני לתפילה? או ביום הכיפורים, היכן ישן? היכן ינוח בין מוסף למנחה? הגבאי פנה אל אימא – והיא בחיוך ובמבט השיבה כמובן שאצלנו יש מקום. החזן הפך להיות בן בית, ובכל שנה שהוזמן ידע שה"מלון" פתוח ביד אוהבת ובלב רחב.
עוד זכור לי שבילדותי האורחים שאימא הביאה היו אנשים "מסכנים", קשי יום, חולים וזקנים. זכור לי שהייתה אישה ששמה היה "אסתרקה", היא הסתובבה עם כל חפציה, שהיו קשורים בתוך מפת שולחן. איני יודעת כיצד אימא הכירה אותה, אך היה לה מקום קבוע בשבתות ובחגים. אמי הסבירה לי שבית נועד לא רק לבני הבית, אלא גם לאורחים, כך שמעולם לא שאלתי על הדמויות. אימא פשוט לא יכלה אחרת.
באחת השנים לפני חג הפסח, אמי אמרה לי להתלוות אליה, ניגשנו ל"מושב זקנים" בקרית אונו, שהיה אז ועד היום בגבעת ברכה. היום זה נקרא "המוסד לחולים כרוניים". התלוויתי אל אמי. וזכור לי שהיא ניגשה למנהל והוא הצביע על אישה שישבה בכסא גלגלים. אימא ניגשה אל העגלה בצורה הטבעית ביותר, והחלה להסיע אותה אלינו הביתה על מנת להשתתף בחגיגת ליל הסדר שערך אבי למשפחה. וכפי שציינתי לעיל, אף פעם לא שאלתי, כי ידעתי שמעשי החסד הם חלק מאישיותה של אמי.
אימא תמיד ידעה מי חולה? מי מאושפז? מי נפטר? גם אם האדם לא היה ידיד או ידידה קרובה אליה. היא ניגשה לבקר בבית, בבית חולים, או לנחם את המשפחה. תמהתי איך אישה בגילה יש לה כח לרוץ בחום ובקור לתל השומר או בלינסון, אבל אימא כנראה ידעה את הפסוק: " טוב ללכת אל בית האבל, מללכת לבית המשתה".
לאימא הייתה אמונה חזקה בקב"ה וכשחס ושלום אירע מקרה שדרש טיפול מיידי, ספר "קורבן מנחה" היה המקור אליו שפכה את הבקשה לעזרה. מכאן לרבנים, מכאן לאנשים שהכירה וידעה אולי במעט יוכלו להושיע, ביניהם הרב פרטוש והרב מספינקא. אמונתה בצדיק הדור הייתה מעל הכל, ועוד ספר היה חלק אינטגראלי מאישיותה – ספר תהלים. ספר זה לא מש משולחנה. היא נהגה לקרוא בו כל יום כמה מזמורים, על מנת להודות לקב"ה, שהיא זכתה לצאת מהמחנות, לחתן אותי, לזכות לראות את בנותי, לחתן את אחותי ולשמוח עמה בהולדת בנה. כשנסעתי לפולין אמרה תהלים מדי יום ביומו.
אימא רצתה לחיות, להספיק לקיים עוד מצוות. כאשר חלתה, התעצבה אל לבה, אך התנחמה ואמרה לי, "מרים זה לא נורא, כל כך התמדתי בישיבה, תגידי לבחורים שאשוב אחרי החגים". באחד הימים כאשר הוצאתי אותה מבית החולים בקשה לבקר בישיבה. הלכתי עמה. כמובן שהיא שאלה את הבחורים האם אכלו? האם יש להם כח ללמוד? ועוד.
כל חייה של אימא, היו מעשי חסד. היא אף פעם לא עשתה מצווה על מנת לקבל פרס או שכר. היא ראתה בקיום המצוות – יעוד.
לאימא הייתה זריזות של עלמות. היא קמה מוקדם, עבדה בישיבה, ביקרה חולים, ניחמה אבלים. היא נעשתה צעירה בזכות מעשי החסד. רק בגדי זקנה הסגירו את גילה.
אימא חלתה באחד ביולי 1987. התופעה הייתה כאבי בטן. בטנה התנפחה והרופאים טענו שכמות המים רבה מדי, ואף ישנם תאים סרטניים במים. לאחר בדיקה בתאי הלימפה הוברר שאין חשש לחייה היא שוחררה, ואני הבאתיה אל ביתי. באותה תקופה עמדתי לנסוע (כעבור חמישה ימים) לפולין לגיא ההריגה. שאלתי את אימא אם הייתה רוצה שאסע, אמי במבט האופייני אמרה: בודאי! ולא עוד אלא שהיא במו ידיה קנתה לי שני נרות נשמה, וביקשה שאדליק אותם באחד הקרמטוריומים שבבירקנאו. עוד בקשה מוזרה הייתה לאימא, להביא לה אפר הקרמטוריומים שבבירקנאו, ובעוד מאה עשרים שנה, כאשר יגיע זמנה להפרד מן העולם, היא תוכל להיקבר עם קרוביה, הוריה, אחיה ואחיותיה שלא זכו להגיע לקבר ישראל.
נסעתי לפולין ברגשות מעורבים. מחד – אימא לא חשה בטוב, ומאידך – "גיא ההשמדה". אימא בארץ אמרה תהלים שאשוב בשלום, ואילו אני, שגדלתי על נושא השואה, ראיתי בנסיעה "מסע בעקבות אימא". בבירקנאו הדלקתי נרות נשמה והבאתי לה את האפר אותו היא ביקשה.
כאשר נגשתי לקחת את האפר , הקבוצה שהייתה עמי פרצה בבכי. עם הגיעי ארצה גרי, בעלי, הביא אותי מיד משדה התעופה לאמי – היא התרגשה מאוד. עבורה הנסיעה לפולין הייתה חזרה אל הגיהינום, חזרה אל מחנות ההשמדה, וכאשר שבתי בשלום לא היה קץ לאושרה. אימא הפנתה אלי רק שאלה אחת קטנה: " בתי, הבאת לי?" (היא התכוונה לאפר) ואני עניתי "כמובן". אמי לא ביקשה לראות. היא בודאי סמכה עלי, כאשר תבקש או שיגיע היום, אדע לקיים ולממש את צוואתה.
אימא הגיעה אל ביתנו וביקשה לראות את השקופיות שהראיתי לגרי ולבנות, שקופיות מאושוויץ, בירקנאו, מידאנק. ישבה והביטה עם הרבה סבל בלב, אך ידעה להודות לקב"ה שהיא נותרה בחיים וזכתה להקים משפחה.
כחודש וחצי לפני פטירתה בקשה אימא לראותני, זה היה יום ו' בשבוע בשעה 3.00 (זוהי השעה שבה היינו מדברות). אימא התקשרה ובקשה סליחה, ואני לא הבנתי לפשר בקשת הסליחה. עוד הוסיפה: "מרים אני מבקשת ממך שלוש פעמים סליחה". היא לא הייתה מוכנה לומר לי בטלפון, רק בקשה שאבוא אליה במוצאי שבת והיא תאמר לי. אימא בקשה שאבוא בעצמי!
הגעתי אל אמי. היא בקשה שאביא לה עורך דין על מנת שתספיק לחתום על הצוואה ולדעת שהעניין נסגר לפי ראות עיניה.
כאן בתמונה זו הזכירה לי אימא את תהילה. תהילה של עגנון בערוב ימיה הזמינה את הסופר לכתוב מכתב סליחה משרגא על העוול שנגרם לו בעקבות ביטול הנישואין. רק לאחר שהמכתב נכתב והיא חתמה עליו, יכלה היא, תהילה להסתלק מן העולם.
ואכן כך היה גם אצל אמי, בכל יום שנהגנו לדבר היא שאלה, היכן העורך דין? מדוע אין הוא מגיע? מצבה של אימא לא היה קריטי, ולא ראיתי שום צורך להיחפז. במיוחד כאשר עבורי צוואה פירושה "מוות". שאלתי את אמי: "מדוע את דוחקת אותי בעניין?" תשובתה הייתה: "האדם לא יודע מה מביא המחר" (תרגום מאידיש).
כאשר הגענו באחד ממוצאי השבת עם העורך דין, אימא ישבה כצדקת בשביס לבן לראישה, שביס של שבת – בבגדי שבת ועליהם סינור. היא צפתה שנגיע, וכאשר רצתה לספר לעורך דין את קורות חייה במחנות, אמר לה: "גב'
כאן ברצוני לציין, שעבורי הנסיעה לפולין בקיץ תשמ"ז – יולי 1987, הייתה "מסע בעקבות אימא". מסע שסגר מעגל חיים עם אימא. אין ספק, לו הוצע לי לנסוע לפולין בשנה לאחר מכן, לא הייתי מבינה את סיפוריה של אימא, אותם סיפרה לי במשך השנים שגרתי בבית, ועוד יותר את כל הקורות עם אימא במחנות, כפי שיובאו בדפים הבאים
View Larger Map
בבית ההורים
אימא טובה רנד לבית קאופמן נולדה בצ'כוסלובקיה בכפר קניה באוגוסט 1914 (16.8.1914) היא נולדה לאבא שמואל ולאימא פנינה בת נחמן. שלוש אחיות היו לאימא: חיה, איטה ומרים, ושני אחים, ברל (דב) ויהושע (שיע).
אבא שמואל היה סוחר, בא ממשפחה אמידה. לאבא היה משק של פרות וכבשים. הם נהגו למכור את החלב שחלבו מהפרות, והבשר לאחר ששחטו את הפרות. אימא וסבתא פנינה נהגו לחלוב את הפרות ולהכין תוצרת חלב, אשל וגבינות. כמו כן הייתה לסבתא פנינה חנות מכולת קטנה בה מכרו קמח, סוכר, לחם ואף שקי תבואה.
אימא נהגה לספר, שאמה, הסבתא פנינה, הייתה אישה למופת, עקרת בית למופת, עקרת בית לדוגמא. היא נהגה לתת צדקה בשפע ובלב רחב. עניים שעברו בכפר ידעו שבבית משפחת קאופמן יש תמיד מה לאכול ואף מקום לישון, כמו בבית כלבא שבוע.
ההורים שמואל ופנינה קאופמן שמו דגש רב על חינוך הילדים. את הבנים שלחו לחדר, לבנות נהגו להביא מורים פרטיים שילמדו אותן שפות, קרוא וכתוב. השפות שנלמדו היו: אידיש, גרמנית והונגרית.
כשהייתה אימא טובה בת 14, נסעה למורה פרטי בוורנוב על מנת ללמוד לקרוא ולכתוב בגרמנית. חלק מהדרך אימא עשתה ברגל, חלק באוטובוס וחלק ברכבת (אילו היו אמצעי התחבורה דאז).
נישואין
אימא נישאה בגיל 25 לבן דוד בשם חיים/הארמין וולשטטר. היא יצאה איתו במשך חמש שנים, עובדה שלא הייתה מקובלת אז, וזאת מאחר והמתינה שאחותה איטה המבוגרת ממנה תינשא. אימא ידעה שלהורים יהיה קשה לתת לה נדוניה, לפיכך הודיעה לבעלה לעתיד, שיהיה עליו להסתפק במעט מאד כסף. הארמין הבין וקיבל, אלא שאביו ואחיו לא כל כך הבינו, והעיקר לא רצו לקבל.
ככל שהלך והתקרב יום הנישואין חשה אימא בריחוק מצד משפחת החתן, עד שביום החתונה קיבלה מברק בזו הלשון: "החתונה מבוטלת", על החתום הארמין וולשטטר. אימא ידעה היטב שאין זה רצון החתן אלא אביו ואחיו לוחצים עליו להפר את הסכם הנישואין, מאחר ואימא לא הביאה מספיק נדוניה. כעבור שעות ספורות נוצר הקשר עם החתן, סודרו "אי ההבנות" והחתונה אכן התקיימה במועדה (אוקטובר 1940). אימא עברה לגור לפרשוב (פרסבורג). התעסוקה היומית של אימא הייתה עבודה בשדות, במשק ואף מסחר בתבואה. החותן גר עימם בבית, הוא היה בן 82 ואימא טיפלה בו במסירות רבה. כעבור שנה ומחצה נולדה בת ושמה היה צירל, כשם החותנת (אמו של הארמין – הבעל).
כעבור שבועיים נפטרה התינוקת. אימא שהאמינה בעין רעה טענה, שאולי היה זה כתוצאה מכך.
אימא נהגה לשלוח להוריה ולאחיותיה שקי תבואה. יום אחד פרץ האב בבכי ושאל, אני הרי לא נתתי לה דבר לנישואיה, והיא מאכילה אותי בתבואה!
פרשוב – 1942
רוחות מלחמה מנשבות
קרוב לחצות הלילה הופיעו הז'נדרמים (זוהי המשטרה המקומית שפעלה בלחצים גרמניים), לקחו את אימא למקום לא ידוע. הגיסים בכו ושאלו, לאן? אך תשובה לא הייתה. הגיס הלך לנוטריון והבעל ליווה אותה עד פרשוב. בתחנת הדלק הייתה נקודת איסוף. הם עמדו שעות ארוכות בלי לחם ובלי טיפת מים, והעיקר בלי לדעת מדוע? ולאן? הבעל הארמין עמד מן הצד וצפה בה, דמעות עלו בעיניו, אך הוא לא יכול היה לעשות מאומה.
לאחר מכן העמיסו את כולם בקרונות רכבת, והדרך הייתה לפופרט. לפתע הגיעה הודעה, שעוד מעט קט הם ישלחו חזרה, הביאו להם ריבה וקפה. בתוך הקרונות היו בנות, שלא קיבלו רשות לרדת. הן צעקו בקולי קולות כמו כבשים. חלק הורד מהקרונות וחלק נותר וביקש מאלוהים עזרה.
לפתע כמו בנס, חלק מהאנשים שנלקחו הוחזרו לפרשוב בחצות הלילה. אימא ביקשה שיודיעו לבעל שהיא שבה, שהיא חיה. הבעל הגיע למקום שבו עמדו הפליטים וביניהם אימא. הוא נאלץ לעמוד מאחורי הגדר ולחכות. הארמין המתין שעות רבות בתקווה שיוכל להוציאה משם – אך לשווא!
המקום דמה למכלאה של חיות. בלילה כולם ישנו על הרצפה, ומאחר והמקום היה צר, ישנו האנשים זה על זה. אימא שהייתה בעלת חוש טבעי מיוחד, ראתה שבמקום זה לא תהיינה תוצאות חיוביות, ועליה לקום ולפעול. הארמין קיווה שעוד מעט אשתו תצא לחופשי. הוא ראה שמשחררים אנשים והיה בטוח שגם את אשתו ישחררו, אך אימא פעלה אחרת. כעבור זמן לא רב, אימא מצאה חור בגדר, והיא אמרה להארמין: "קח את המזוודה ונברח!" הם עברו וברחו בסמטאות של פרשוב, היא ישנה אצל הגיסה. משם הלכה 14 ק"מ ברגל על מנת לא לחלל את השבת (באותו יום היה ליל שבת).
את הבעל לקחו כעבור שבוע. אימא ניגשה אל השופט המקומי, בכתה וביקשה שישחררו את בעלה והשופט נתן הוראה לשחררו. כעבור שבועיים הגיעו הז'נדרמים, והחיילים הנאצים אמרו "יהודים צאו מכן!" (יודן ראוס). באותו עת היה הבית מלא כל טוב, שקי תבואה, חלב וגבינות, אלא שהם לא הורשו לקחת עמם דבר. הם פשוט גירשו את כולם. הם צעקו לרכב, "קח את החותן הזקן ותצאו יחד מן הבית". הגיסים ברחו ליער.
אימא ובעלה הארמין הובלו כמו עדר כבשים לפרשוב. שם אספו את כולם בתוך בית כנסת מקומי. הם ישנו זה על גבי זה עם עוד עשרות יהודים. אוכל לא ניתן להם, ואף שירותים לא היה בנמצא. בדקו להם את החפצים שהצליחו לקחת. במקום הזה שהו שלושה ימים. עם תום שלושה הימים, שהיו בהמתנה לבלתי ידוע, נתקבלה הוראה להעבירם למקום אחר. לפתע הגיעו קרונות, הם הועמסו עליהם כמו בהמות, נדחפו, נדחקו, העיקר שיכנסו. המקום היה ללא תנאים אנושיים, לא אור, לא אוויר, והעיקר ללא תנאים סניטריים. הם עשו חור בקרון – וכל אחד שזקוק היה – עשה שם את צרכיו. אימא סיפרה איך אנשים התביישו, אך לאט לאט איבדו צלם אנוש. הם עשו צרכיהם בחור, כאשר מסביב היה הקהל שבקרון. כל העת בכו וצעקו אל הקב"ה שיושיע ("גוד האלף" – שפירושו אלוהים עזור!).
כעבור נסיעה של שלושה עד ארבעה ימים, הם הגיעו למקום ששמו ג'לינה – שם היה מחנה. הם הורדו מן הקרונות, ושוב עד לתאריך בלתי ידוע. שם פגשה אימא את הגיסים שברחו אל היער. אימא, שהייתה בעלת אומץ ומהירת החלטה, הציעה לבעלה, "בוא נברח מכאן, אתה תלבש מכנסיים לבנים, ואני חצאית כמו הגויים", אך הוא סרב. הוא פחד ושוב הוכנסו לקרונות, והפעם נסעו ימים וימים, בלי אוכל ובלי מים וללא תנאים סניטאריים. אימא סיפרה כי אנשים בכו, התייבשו, התעלפו, אך מאומה לא הפריע לאותן חיות טרף.
הרכבת הגיעה לשדה פתוח, שם נפתחו דלתות הרכבת, והחלו להבריח אותם. הנעליים נקרעו, הם הלכו יחפים. עשו להם הפסקה – עצרו את השיירה. הם צעקו, בכו וביקשו אוכל, אך איש לא הקשיב ולא הגיב. כך התקרבו אל הגבול הפולני.
כאשר שאלה אימא עובר אורח היכן היא, התשובה הייתה: באופולה – אזור לובלין.
גיטו אופולה – אזור לובלין
לאחר אותו ליל בלהות, כאשר הנעליים קרועות, רטובות, הפה יבש למעט מים, דחפו את האנשים לתוך צריף שנקרא גם בשם ברק. כעבור זמן קצר נודע לאמי כי אמה – סבתא פנינה – אף היא במחנה. האב – סבא שמואל, שהיה קשור מאוד לאמי – פרץ בבכי נורא, ושאל: איך את בתי הגעת לכאן, למצב הזה? ומי יודע מי יצא מכאן? ושאלתו הייתה לאן? למה? – אך התשובה אין!
בחצות אספו את הגברים הצעירים ושוב בלי הסבר ובלי יעד. סבא שמואל אמר לאימא – בואי תגורי איתנו עד שבעלך ישוב. אימא שמחה – סוף סוף תחזור להיות בחיק אבא ואימא.
אך להיכן לוקחים את הבעל? ולכמה זמן? והאם ישוב?
כעבור שלושה ימים הוחזרו הגברים וגם הבעל, אך הם הועברו לברק אחר והגישה אליו הייתה בלתי אפשרית. אימא ביקשה רק לראותו – לומר לו מילה, אך הגרמנים אסרו עליה ועל רבים כמותה. היא עמדה על יד הגדר בוכה, אך לדמעותיה לו היה עונה ומשיב.
אימא אמרה: "מאומה לא עזר". את הגברים שהחזירו שלחו למחרת בבוקר למחנה עבודה ששמו היה סדורקי. הגברים עבדו שם כחצי שנה. מה שידוע לאימא מעדויות הוא, שהגיסים ברחו ואילו הבעל נשאר שם, וכנראה מצא שם את מותו בקבר אחים.
כאשר נלקח הבעל החליטה אמי, שנשארה עם הוריה, לצאת לעבודה. כאן ביקשה אימא לציין שאחותה חיה לא רצתה שהיא תגור עימם, כי היא ידעה שאבא - סבא שמואל מאד אוהב את אמי, אבל סבא שמואל לא היה מוכן לשמוע מילה. הוא אמר, אם זהו גורלנו הרי ישנו משפט יהודי עתיק האומר "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". אימא קיבלה החלטה, שהיא הולכת לעבוד במחיר חמישה זלוטים. זאת על מנת לקנות מעט לחם להורים, לאחותה חיה ולילדים של האחות. עבור סכום זה אימא שפשפה רצפות עץ וכיבסה. יום אחד הגיעה סבתא פנינה למקום עבודתה ופרצה בבכי נורא: "לשם כך את הגעת לאופולה, לעבוד כל כך קשה כדי שאנו נוכל לקבל מעט לחם, את בתי היקרה , שמאומה לא רצית לקחת מאיתנו ביום נישואיך, את שהיית תמיד המלאך של הבית?!"
סבתא פנינה התביישה כשאמי שטפה רצפות בבתי אנשים, עדיין המעמד שיחק תפקיד. אבל אמי ז"ל, שהייתה אישה חכמה, אמרה: אימא, לא הזמן כעת לדבר על מעמדות, אם זהו גורלנו, בואי נשמור על שפיות דעתנו. המטרה הייתה להרוויח כמה אגורות, כדי לקנות לחם ולהתקיים פיסית.
אימא עבדה גם במחנה של ה-S.S. אף עבודה לא הייתה בזויה עבורה. היא ידעה, שעליה לכלכל את הוריה, אחותה וילדי האחות. יום אחד ניגשה אליה אישה פולניה ושאלה אם היא יודעת לאפות עוגות, אמי השיבה בחיוב והפולנייה לקחה אותה לעבודה. במקום זה אימא אכלה בצק גבינה, העיקר לשבוע מעט.
יום אחד החליטה אימא, שהדרך היעילה ביותר היא "לגנוב " תפוחי אדמה. כל יום כשהייתה יוצאת מהעבודה הכניסה לתחתונים תפוחי אדמה, והביאה אותם אל ההורים. סבא שמואל, שכאמור כאב את העובדה שבתו האהובה עובדת כל כך קשה עבורם, החליט – שגם הוא יוצא לעבוד. אמי – לא נתנה לו לצאת לעבודה. היא ידעה שהוא אדם מבוגר, ואף עלול לקבל "מכות", עובדה שעלולה למוטט את המשפחה, ועל כן החליטה שכל עוד היא יכולה, היא תישא בעול. אכן בלי לשאול היא המשיכה בכל העבודות, כולל גניבת תפוחי אדמה.
יום אחד קרא לה סבא שמואל הצידה ואמר "טוביצ'ה בתי, קחי כריך נוסף, כי אחותך חיה נתנה לך כריך דק מאוד". אימא ציינה בזאת את דאגת אביה אליה. גם ברגעים קשים מנשוא, כאשר המאבק היה על עוד פרוסת לחם, שפירושו מוות או חיים – אבא שלה דאג לה.
אימא ציינה כי באופולה נולדו ילדים רבים. הרבה מאד אמהות צעירות מתו מרעב, והתינוקות התגלגלו בין האנשים. הבכי, התנאים היו קשים מנשוא. במקום שאימא ישנה היו עכברים. היא הייתה מודעת לכך, אך ציינה העיקר שעבר עוד לילה ונותרה בחיים.
יום אחד קראה לה אמה – סבתא פנינה ואמרה: "יש כאן עלית גג, אולי יש שם מזרונים, נוכל לקחת ולישון עליהם במקום לישון על הרצפה. אימא עלתה והורידה מזרון, סבתי ביקשה להוריד את הבד של המזרון שגם אותו אפשר לנצל ולשכב עליו. לפתע נפלו מתוך המזרון גופיות, תחתונים, חולצות והעיקר יהלומים. אמי מאד שמחה, כי היא חשבה למכור את ה"סחורה" וכמובן לקנות אוכל.
אמי לקחה את הבגדים לשוק, לפתע הגיע יהודי פולני ושאל מהיכן הבגדים? את גנבת אותם? אמי השיבה שהם הובאו מצ'כוסלובקיה, והוא השיב אלו בגדים מפולין. הוא שרק לאחד מאנשי הצבא. השוטר הגיע והוביל את אימא לתחנת המשטרה. הייתה זו תחנת משטרה של יהודים. שם קיבלה אימא מכות, על מנת שתלמד לא לסחור בבגדים פולניים. כאשר הובלה אימא מן השוק אל תחנת המשטרה, עמדו אנשים מהצד והביטו "כיצד מובילים את הגנב"!!
אחד האנשים אשר הכיר את אימא רץ לספר להורים שבתם מובלת למשטרה, ושם ודאי יכו אותה עד זוב דם. ההורים ביקשו לרוץ לתחנת המשטרה, אך במחשבה שנייה, העדיפו להסתגר בברק עד יעבור זעם, שמא גם הם יוסגרו. אכן לקחו לאימא את הכול, ואחר כך היא שוחררה ושוב חזרה לעבודה.
יום אחד הופיעו שני הגיסים, האחים של הבעל מסדורקי, וסברו שהם נמצאים במחנה עבודה. הארמין לא העז לברוח עמם ונשאר שם. אימא ניגשה אל אחד השוטרים היהודים וביקשה להצטרף אל הבעל – אלא שהשוטר אמר לה "לא כדאי לך"!
שני הגיסים ביקשו לברוח מאופולה. אימא קנתה עבורם שני מעילים במחיר 30 זלוטים. המטרה הייתה שייראו כמו גויים. היא הלבישה אותם, והם אכן ברחו.
יום אחד הופיע האח שייע, והוא החליט שהוא באופולה לא יישאר. הוא יברח. האחות חיה אמרה לו שבוורנוב, במקום בו נישאה, השאירה את כל רכושה, יש לה כסף. "לך לשם הבא את הכסף על מנת שנוכל לחיות".
אימא ביקשה משייע שיברח מכאן לפני שיהיה מאוחר. היא הוסיפה, "לך לשזיקרד, מקום בו גרה בזמן נישואיה להארמין, והבא משם את הדברים שהשאירה אצל הגויים".
יהודים רבים האמינו שהצרה תחלוף מהר. הם השאירו חפצים וכסף אצל השכנים הגויים, מתוך תקווה ואמונה שביום מן הימים – כאשר ישוב העולם למצבו הראשוני, ישיבו להם השכנים את רכושם ויחיו כפי שחיו פעם. כאן התערבה האחות חיה ואמרה: "מה את בכלל השארת בשזיקרד" – עובדה שהכאיבה לאימא מאד! האם זה הזמן לעשות חשבונות?!
האח שייע ברח ליער עם עוד כמה גברים. ביער נתפסו ע"י הגויים ונהרגו. עובדה זו נודעה לאמי מפי אחד האנשים שהיה עימו. אותו אדם שמע רעשים, עלה על אחד העצים וכך נותר בחיים. אימא פגשה אותו לאחר המלחמה והוא סיפר לה, שהיה עד לרצח של קבוצת הגברים.
יום אחד התקבל לאופולה מכתב מהאחות יטה, שבו כתבה להורים, איך זה שהיא נמצאת בדאבלין, מחנה אחד קרוב ללובלין, ואילו טובה נמצאת עם המשפחה. הייתה לה הזכות להיות איתם? גם על כך אימא לא הגיבה!
באופולה שהתה אימא ששת חודשים בהם עבדה בכל העבודות הקשות, על מנת להחיות את הוריה, אחותה ועצמה. באחד הלילות החליטה אימא, מאחר ואין רואים את הסוף, כדאי לקחת יוזמה ואולי לברוח ממקום זה, כך החלה אימא לתכנן את הבריחה!
הבריחה
אימא עקבה בדריכות אחר הנעשה מסביבה, ונודע לה כי הטרנספורט הראשון של היהודים יצא ביום רביעי בשבוע, ואת כל היהודים שרפו. כאן החליטה אמי, שיותר גרוע לא יכול להיות ועליה לברוח מאופולה. ביום ששי בבוקר, הודיעה אמי לסבתי, שהיא הולכת לקנות נרות, ואכן כך עשתה. בדרך היא פגשה בחור מוכר העונה לשם יוסל'. הבחור שאל את אמי, האם היא יודעת את אשר ארע לאמו, או היכן היא. אמי אמרה: "יוסלה, את אמך לקחו לטרנספורטר - היא כבר איננה, בוא תהיה עמנו בשבת".
אימא הציעה ליוסלה, לבילה פרידמן (מהמשפחה של יטה אחותה) ולגרוס – לברוח. כאשר אימא נשאלה, להיכן? תשובתה הייתה – לסוף העולם!
חיה אחותה, שהייתה מאד ביקורתית כלפי אמי, אמרה בנוכחות הורים, "ראו את הקטנה הזו – היא רוצה לברוח. היא כלל לא יודעת היכן היא נמצאת". אמי כהרגלה בקדש לא ענתה. היא הדליקה נרות שבת, והודיעה להוריה – "אבא אימא – אני הולכת!" אביה, שאהבה מאד, שאל: "בתי לאן?" ואמי ענתה: "לסוף העולם! העיקר לא ללכת כצאן לטבח".
הגיטו היה סגור ונעול עם חוט תיל. ההורים של אמי ליוו אותה עד הגדר. סבתי אמרה לאמי, "טובצ'ה בתי, אשים לך מטפחת ראש שלא תתקררי". אמי הסכימה. במקום שדרכו ביקשו לברוח, היה קרש. אמי נתנה מכה לקרש בגדר, הקרש נשבר. אמי והבחורים שהיו עמה ברחו, ולאחר מכן ברחו דרך אותו מקום יהודים נוספים.
מיד לאחר הבריחה הם פגשו פולני, שעשה רושם כאילו הוא מוכן לעזור. הוא הוביל אותם עם עוד קבוצה של יהודים, ולפתע עצר ובקש כסף. אמי אמרה לבחורים להתכופף ולהתחבא בצל השיחים, עד שהפולני יעביר את היהודים, שהרי ידעה אמי, כי אותם יהודים שאין ביכולתם לשלם, אחת דתם, להיהרג ע"י הפולני.
אכן, אמי עם הבחורים התחבאו בצל השיחים, עד שהקבוצה עזבה אותם. עם אור היום, ראתה אמי במרחק מה בית קטן. היא הציעה לבחורים לנסות להיכנס לשם. אמי הלכה בראש החוליה ונכנסה. בבית ישבה גויה זקנה, אמי הסבירה לה שהם ברחו "משם" – מגיא ההריגה, והם מבקשים מקלט עד הערב. הגויה העלתה אותם לעליית הגג, ואף סיפקה להם מעט תפוחי אדמה. כך היו שם עד הערב.
אימא פנתה לאחד הבחורים ובקשה ממנו, למסור את מעילו לפולניה, על מנת שתלווה אותם עד היער. ואכן אחד הבחורים הוריד את מעילו ונתנו לגויה, והיא ליוותה אותם עד היער. בדרך פגשו שני פולנים. הפולנים עצרו את אימא ושאלו – את ברחת מגיטו אופולה? אימא הכחישה מכל וכל והודיעה שהיא גויה, וחזרה והדגישה זאת. כאשר ראתה שאין הם מניחים לה, היא הודיעה להם כך: "כן, אני יהודיה, אבל אני פשוט רוצה לחיות". אחד הפולנים לקח את האקדח, שהיה ברשותו, והצמידו ללב של אימא, והשני חטף לו את האקדח, ואמר: "ידעתי שאת יהודיה, לא אפגע בך לרעה, כדי שאלוהים לא יעניש אותי. עברי את היער לא בדרך הראשית, שם ישנם נאצים". אמי הודתה לו מאד והמשיכה בדרכה עם הבחורים, לפי הוראות הפולני.
לפתע ראתה אמי שוטר פולני. היא שאלה אותו היכן היא נמצאת, והפולני ענה לה, "עזבי אותי, אחרת אהרוג אותך".
ככל שהתקדמו ידעו פחות היכן הם נמצאים, אך המשיכו ללכת. לפתע ראתה אמי ביער בית עזוב. היא הציעה לבחורים להיכנס, אולי נשאר שם מעט אוכל. בשקט, בדממה, התקרבו אל הבית ובדקוהו מכל צדדיו. משראו שאין איש, נכנסו לתוכו, מצאו שם מעט תפוחי אדמה. הם כמובן אכלו אותם בלתי מבושלים והמשיכו בדרכם, מפחד הנאצים. ככל שהתקדמו בדרך החליטה אמי שכדאי להיפרד, כי הקבוצה גדולה מדי. מיד עם קבלת ההחלטה, היא הודיעה לבחורים שבמקרה ויתפסו הם פשוט לא מכירים זה את זה, ובנוסף לכך הם כולם גויים.
כעבור יומיים של הליכה, מבלי לדעת מהיכן ולהיכן, הם נפלו לידי הגסטאפו. הגסטאפו חשב פשוט להרגם, ולפתע זינק אחד מחיילי הגסטאפו הצעירים ואמר לחבריו, שלח אותם מעל פני בזה הרגע.
אמי, שהייתה אישה נאה, מצאה חן בעיני אחד מחיילי הגסטאפו, שהיה בחור מסלובקיה ושאל את אמי: מי את? מהיכן את? אימא ענתה: אני גויה, ולקחו את בעלי לצבא והוא פשוט נעלם. חיילי הגסטאפו החזיקו אותם בכוח, והביאו אותם לצבא הפולני. השוטר אמר: "אני לא יודע מי היא, היא טוענת שהיא גויה".
את אחד הבחורים שהיו עם אימא, הרגו מיד. אימא הציעה, שהיא תישאר לעבוד בשטיפת רצפות. אחד מחיילי הגסטאפו שאל, האם תהיה מוכנה לעבוד בצחצוח מגפיו. אימא שלי הודיעה, "בודאי, עשיתי זאת פעמים רבות בעבר", ואכן זאת הייתה סיבה נהדרת להשאירה במקום, והיא אכן עשתה זאת.
בשלב זה בחיים, אמרה לי אימא, היא חשה, כי חיה די! היא ביקשה מהשוטר לגשת לשרותים, בתקוה שתוכל שם להתאבד. אימא ישבה שם זמן רב, עד לפתע נשמעו דפיקות עזות על הדלת – הפולני רצה לדעת היכן היא. אימא הודיעה לו, שעדיין כואבת לה הבטן.
עם רדת הערב, השוטר הפולני שחרר אותה, בתנאי שתבטיח לו, שאין היא מתקדמת ביום, רק בלילה, אחרת תיתפס ע"י הנאצים.
עם רדת הלילה ראתה אמי שהולכת להיות אפלה בסביבה. היא התקדמה מהר לכיוון האור שנצנץ מרחוק. אכן הייתה זאת תחנת רכבת. אימא בקשה לנסוע ברכבת. הקונדוקטור הודיע לה, שאין הוא ממליץ לה לנסוע מתחנה זו, שהרי בקרבת מקום ישנו מחנה חיילים נאצים, והציע לה לברוח לפני שתיתפס, וזאת בגלל הלבוש המוזר.
אימא, שראתה פולניה בסביבה, הציעה לה למכור לה את שמלת הדיפטין, ובמקום זאת קיבלה בגד סמרטוט, וזאת על מנת לטשטש את זהותה.
התחנה אליה הגיעה אימא הייתה רוזדוב.
רוזדוב
אימא הגיעה לתחנת הרכבת במקום, מבלי לדעת תחילה היכן היא נמצאת, רעבה ועייפה מן הדרך. כוונת אימא הייתה לעלות על אחת הרכבות, מבלי לדעת לאן, שהרי אין זה משנה לאן היא נוסעת – הגורל כבר נקבע!
לפתע נתגלה לעיניה של אימא עני-קבצן, שנגס בחתיכת לחם יבש. אימא הביטה בו, מאחר והייתה מאד רעבה. מתוך המבט הבין הקבצן שפת לחם לא באה לפיה זמן רב, והציע לה חתיכה מן הלחם היבש. אימא כמובן הסכימה. אימא אמרה: "זה היה שליח מן השמיים, אך דעי לך, מי שלא התנסה ברעב, לא יוכל להבין מהו אדם רעב".
ועוד אימא תוהה על דרכה, והנה נתגלתה לעיניה קבצנית המוכרת קפה. אימא שהייתה עייפה ובעיקר צמאה, הביטה בקנאה על הקפה,וניגשה ברגלים כושלות אל הקבצנית ושאלה כמה עליה לשלם עבור מעט קפה. הקבצנית ענתה: "בואי ילדה לשתות". אימא התקרבה, וקיבלה את מנת הקפה, שהייתה ערבה מאד לחיכה. כאשר ראתה הרוכלת את התודה של אימא בעיניה המביעות עצב, אמרה: ילדה, בואי אתן לך עוד כוס. כך ראתה אימא שוב את יד ההשגחה, כאן בעולם בו משמידים אנשים חפים מפשע, ישנם עוד מלאכים בצורת אדם המגישים לחם ושתיה.
אימא החליטה שיש לעזוב את המקום, לפני יבואו הגרמנים – אך להיכן? ראשית נכנסה לשירותים בתחנה, שם תהיה רחוקה מעיני זרים. לאחר זמן יצאה, קנתה כרטיס לרכבת ונסעה, מבלי לדעת להיכן. ברכבת הניחה ראישה על הברך, כדי לא להביט בעיני היושבים, שמא יזהו אותה. אימא נרדמה מעט והתעוררה עם העצירה, ואז מצאה עצמה בעיירה ששמה "סנוק".
סנוק
עם עצירת הרכבת המתינו בתחנה גרמנים. אימא לא ידעה מה לעשות, אך החליטה "אין מה להפסיד". ברגע שירדה מן הרכבת, נתפסה ונלקחה למטה המשטרה. מיד עצרו אותה נשים פולניות.
אימא, שהייתה שבורה ברוחה, האמינה שיש אלוקים, ויבוא יום שהיא אכן תצא מן הגהנום. מתי? אין לכך תשובה, אך כבר נאמר, שאין לסמוך על הנס. ואכן אימא נהגה לצום בימים שני וחמישי, כדי שה' ישמור עליה.
אימא, שהציגה עצמה כגויה מוחלטת, נלקחה יום אחד לבדיקה במכונת אמת. "בדרך" התפללה, שהמכונה לא תגלה את האמת, ואכן כך היה. המכונה זיהתה אותה כגויה לכל דבר, והנאצי הסכים לשחררה מן המכונה, אך שלח אותה חזרה לתא המעצר, כי עבורו הייתה עדיין חשודה.
אימא ציינה בפני, כי בלילות, כאשר כל האסירות האחרות ישנו, אימא נשארה ערה. לשאלתי מדוע, השיבה – כי פחדה שתדבר מתוך חלום, ואז יזהו אותה על פי שפת האם שלה. לילה אחד, כאשר הייתה מאד עייפה נרדמה, ולפתע התגלה בחלומה אביה, סבא שמואל קאופמן, ואמר לה: "בתי, אני אוסף עוד תשעה יהודים ואנו עורכים עבורך מנין ומתפללים לשלומך, שתנצלי מבית הסוהר". ואימא אמרה לו "כן, אבא, אני רוצה לצאת מבית הסוהר, אני צמה בימים שני וחמישי", וסבא אמר: "גם אני צם עבורך, בתי".
לילה אחד, ראתה אימא בחלומה, אדם זקן יושב על המטה ואומר לה: "בואי בתי, את תנצלי, אך יהיה עליך לעבור דרך הצלב" – ונעלם! אימא לא הבינה את פשר החלום, אך לבה היה מלא תקווה.
באחד מימי שני בהם צמה, נגש אליה סוהר ואמר לה: "בואי אתי, קצין ה-ס.ס. רוצה לראות אותך. הוא אומר שאת מאה אחוז יהודיה, וכל אשר אמרת במכונת האמת זהו שקר, שהרי את רוצה לחזור למקום ממנו באת".
אימא הוזמנה לרופא בית הסוהר, שאמר לה: טרזה וורגוביצ'ובה (זה היה שמה הגויי של אימא) מי את? ואימא ענתה: ישו ומריה, אני גויה כמוך דוקטור! (אימא אמרה זאת בשפה הגרמנית, בה שלטה היטב).
והד"ר שאל: האם את יודעת את שנים עשר השליחים?
ענתה אימא: בודאי.
היא הצטלבה ו"דקלמה" את שנים עשר השליחים. הדוקטור שאל שאלות מתוך הברית החדשה ואימא השיבה, ואז טפח הד"ר על שכמה של אימא ואמר לסוהרים ולקצין: היא מאה אחוז גויה, תנו לה לצאת. אימא לא ידעה מהיכן היא יודעת כל זאת. אין ספק שתפילתו של סבא שמואל עמדה לימינה ובזכותו ניצלה.
ביום רביעי יצאה אמי לדרך. ליוו אותה אנשי ס.ס. בדרך עברה תחנת משטרה נוספת, אלא ששוטרים אלה הסבירו שהיא פליטה ויש לאפשר לה להמשיך.
כאשר הגיעה לתחנת הגבול, הייתה שם משטרה סלובקית. שני אנשי ה ס.ס. בקשו אף כאן לאפשר לפליטה להעביר את הלילה, ואכן הסכימו ואפשרו לה זאת. בחוץ ירד שלג בגובה כמעט מטר,ף ואימא כמעט קופאת מקור, אך היא חשה כי זהו הרגע ללכת. ולפתע היא חושבת, "כדאי לבקש אישור שאני גויה – פליטה צ'כית". אימא מבקשת מה-ס.ס. אישור על כך והוא אכן נותן לה. הנימוק לבקשתה הוא, כי היא מבקשת לשוב אל בעלה בצ'כוסלובקיה, שנלקח לחזית, והיא מקוה לפגוש אותו. אימא ביקשה גם חותמת למכתב ואכן ניתנה גם החותמת, ועכשיו הבינה אמי, כי יד ה' בדבר, וזה הרגע להעלם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
אימא עומדת, מביטה לצדדים. אין איש, הקור חודר לעצמות, השלג ממשיך לרדת, אך יש ללכת. השאלה המנקרת – לאן? לאיזה כיוון? אימא, כהרגלה, פנתה לאלוקים בתפילה בזו הלשון: "בתך אני, תעזור לי, אין לי יותר כוח". ולפתע חשה זעזוע בכל גופה, והיא החלה לרוץ, מבלי לדעת להיכן היא רצה. היא לא רואה היכן היא – לא בית! לא אדם! כפות רגלי ארנבות. היא מבקשת לעצור, אך גם זה לא התאפשר לה – הייתה זאת "ריצת אמוק". היא החלה לצבוט את עצמה – האם היא יצור חי?
עם הריצה הגיע השחר והיא רואה סימן לעיירה מוכרת – "משלברץ". תוך כדי מנוסתה פגשה לפתע פולניה. אימא פחדה להיחשף, וזאת פנתה אל הגבר שעמד לצידה ואמרה, בודאי פליטה יהודיה. אימא לא השיבה במלים, רק הראתה את האישור של קצין ה-ס.ס. הגבר קרא, הביט על אימא, והצביע על תחנת הרכבת הקרובה, ואמר: עוד מעט יוצאת רכבת ל"רוסקה קניה", רוצי ותספיקי אותה.
אכן, אימא רצה ועלתה על הרכבת. תוך כדי נסיעתה נזכרה כי יש לה משפחה ברוסקה קניה, משפחת ויס, שהיו קרובים לבעל של אחותה. ואכן עם ירידתה מן הרכבת שאלה למגורי המשפחה, ואמנם השיבו לה. כשהגיעה לביתם אמרה: "אני הבת של קאופמן, באתי מעולם אחר תחביאו אותי – אני רוצה לחיות". הם אכן החביאו אותה בביתה. אימא אמרה להם: אני מלאה בכינים, תנו לי מים ובגד כדי שאוכל להתרחץ. בערב ישבה באחת הפינות שהקצו לה בבית, כשהגיע בעל הבית, סיפרו לו שהבת של קאופמן נמצאת בביתם, שהיא באה מעולם אחר ויש לעזור לה. אדון ויס הכיר את סבא שמואל.
אדון ויס ניגש אל אימא ואמר לה: "אין ספק שיהרגו אותך". אימא אמרה, "באמת תודה, סימן שאיש לא רוצה להציל אותי, תודה, תן לי ללכת, בבית כזה איני רוצה להישאר". אימא בכתה בליבה, האומנם גם היהודים נעשו שונאים, באיזה עולם אנו מצויים? אדון ויס ענה לה "עכשיו לא אתן לך לצאת, כאשר יחשיך אשלח אותך להימנה , שם ימתין לך גרובר". ואכן ויס הודיע לאדון גרובר בטלפון שאימא מגיעה.
הימנה
אימא הגיעה להימנה אל בית משפחת גרובר. גרובר זה היה קרוב משפחה של הבעל של חיה, שהייתה אחותה של אימא. בבית המתינו לה אנשים רבים, שידעו על בואה. עצם שיבתה "מהעולם ההוא" הכתה גלים בעיירה, ואנשים רצו לדעת מה קורה ב"שדה", האומנם האש בוערת? אימא בקשה ללכת לישון, אך לא יכלה להירדם.
אמי ציינה בפני, שהפליטים היהודים שנשארו בעיירה, נותרו באישור מיוחד. בעיירה זו הייתה לאמי בת-דודה, גם היא הופיעה למשפחת גרובר, וכששאלה בת-הדודה, מאיפה הגעת? ענתה אמי – מכל העולם! אמי ביקשה שידאגו לה למקום לינה ולקבלת אוכל, אחרת תמות. בת-דודה זו גם שימשה בתור מיילדת, והיה לה מכר בשם יורי מרקוביץ. ואכן , היא פנתה אל יורי מרקוביץ והוא ניאות לקבלה. אימא שמחה ללכת לעבוד ו"להרוויח" את פת לחמה.
בביתו של יורי מרקוביץ הייתה אימא אופה ומבשלת. אימא עבדה שם על תקן של משרתת, ולכן "מקום מגוריה" היה המרתף. אך מדי בוקר אמי נהגה להאכיל את הברווזים, לצחצח נעליים ולנקות את הבית. בימי ששי הדליקה נרות על התנור.
אימא בכתה ואמרה, לאיזו דרגה הגעתי, לדרגה של משרתת. יורי מרקוביץ נותר בחיים בגלל רישיונות צ'כיים. פעם אחת יורי מרקוביץ עשה מסיבה למכריו וידידיו הגויים, וביקש מאימא להכין תבשילים, וכרגיל אימא, אשר ידעה לבשל היטב לבשל, נאותה לבקשתו ואכן האוכל היה יוצא מן הכלל.
לאחר האירוח פנה יורי מרקוביץ למבשלת, ששמה היה מלווין, ושאל: מי האישה שנמצאת בביתנו, כיום מסוכן להחזיק אנשים. וכך פנה אל אימא ושאל: מי את? אימא ענתה לו: "אתה הכרת את אבי". יורי מרקוביץ הזדעזע ושאל: מי היה אביך? ואימא ענתה: שמואל קאופמן – זה האבא שלי.
יורי מרקוביץ ישב באי נוחות, ספק כפיו ואמר, האת בתו של שמואל קאופמן ועובדת אצלי כמשרתת? ענתה אימא ואמרה: "חיי היו חיי נדודים, אני מבקשת שתשאיר אותי בביתך, אל תגרש אותי".
ענה יורי מרקוביץ: אם את כל כך זריזה וחכמה, יכולת לברוח מלובלין ולבוא אלינו, אז תישארי בביתנו.
כאשר אימא קבלה מרק בצלחת עלובה, צלחת של משרתות, נהגה לבכות, וזאת משום שחשה עצמה מושפלת, לאיזו דרגה הגיעה. מלווין קראה לאימא ואמרה לה, שעליה לקחת לעצמה חברה גויה לחדר, אחרת יחשדו בה שהיא יהודיה. ובאמת, מלווין דאגה לה לחברה גויה. מלווין שאלה את אימא, האם היא מוכנה לבוא למנזר. אימא אכן הלכה אתה, אך יצאה מיד, מאחר ולבה לא נתן לה. הגויה הציעה להכיר לה אנשי ס.ס., כי בקרוב יהיה גירוש כללי.
באחת הפעמים אמר מנהל הבנק למלווין: נדמה לי שארז'ה (כך נקראה אז אימא) בוכה!ואז אמרה מלווין: מדוע שהיא תבכה?
לאחר אירוע זה קראה מלווין לאימא ואמרה לה, "תראי, אין ברירה, את חייבת ללכת, אחרת יהרגו אותך ואותנו". אימא פרצה בבכי ושאלה, אבל לאן? לאן אשא פני? היהודים שישבו שם גם הם פרצו בבכי. שמעון לורבר (שאחר כך פתח מפעל נעלים), התרגש מאד ורצה שהיא תישאר, אך אחרים לא היו מוכנים להסתכן!
אימא ביקשה עבודה, אנשים לא נתנו, פחדו שמא יהרגו אותם.
מיכלובצה
לאחר שנאסר על אימא לשבת בהימנה, היא הגיעה למיכלובצה. במיכלובצה הגיעה אל אנשים שהיה להם ביח"ר לעבודות עץ, בעיקר רהיטי בית. הם קיבלו אותה יפה, אך הודיעו לה, שהזמן בו תוכל להתארח בביתם מוגבל.
באותה תקופה החלו יהודים ללכת עם הטלאי הצהוב, ועליו השם – jude.
כעבור שבועיים אימא ביקשה תעסוקה, על מנת שלא תהיה לנטל על המשפחה, אך בעלת הבית הביאה אותה למישהו שמבריח את הגבול. האיש שאל: מי את? ואימא ענתה: אני בתו של שמואל קאופמן. האיש שאל: האם את במקרה אחותו של ישעיהו קאופמן? אימא התחלחלה ואמרה: כן! בתקווה, כי יש תקווה ואח חי. המבריח אכן סיפר לה שהוא פגש את ישעיהו קאופמן במחנות.
המבריח סיפר לאדם נוסף על אימא, והאיש הזר הביא "פתק", שאימא תוכל לחיות. אימא הודתה לו ובערב יצאה לכיוון אינגבר (גבול הונגריה). אימא לא ידעה את הדרך, אך צעדה בביטחון, בתקווה להגיע לאיזושהי דרך. המבריח נתן לאימא כסף מתוך רחמנות!
בדרכה אל הגבול נעצרה אימא, מרחוק ראתה בית קטן ובו היה אור. אימא הסתכנה, דפקה על הדלת, ובקשה מחסה ומעט מים. הדלת נפתחה במבט חשדני, אימא הוכנסה דרך "פרצה". בעודה עומדת נבוכה, סיפרה לבני הבית על התלאות ועל הפחד להגיע אל הגבול. האיש לא שאל למוצאה והבטיח ללוות אותה עד הגבול. אימא, שהייתה עם מעט כסף על גופה, אמרה לו: זו "אוצרי". האיש לקח ממנה את הכסף וליווה אותה אל הגבול.
לפתע הגיעו – "ז'נדרמים" – משטרה צ'כית. שוטר אחד לקח את המבריח, ושוטר אחר לקח את אימא. הם נלקחו ישר אל השופט. השופט פסק על גירוש חזרה למיכלובצה. בעוד אימא יושבת אצל השופט ולימינה השוטר, חשה פחד מפניו הזועפות. היא קמה בבקשה ללכת לשירותים, שם קרעה את ה"פתק", שקיבלה מידי האיש הזר, וזרקה אותו לשירותים.
עם בוקר העירו את אימא, הרביצו לה, ולאחר מכן נשלחה חזרה למיכלובצה. המשטרה בחקירתה שאלה אותה, האם את מכירה אדם בשם רשדוביץ? אימא ענתה: בודאי, והם ענו לה: דעי לך האיש נהרג מאחר והוא מבריח יהודים, כך שהזהרי לך. אימא השיבה להם, אני בתו של שמואל קאופמן. אני נודדת בעולם, מאחר ואני רוצה לחיות. הז'נדרמים מצאו אצלה כסף, הכסף נלקח ממנה. היא נשלחה לבית הסוהר וישבה שם כמה שבועות.
נובקי
מבית הסוהר במיכלובצה אימא הועברה למחנה עבודה בנובקי. במחנה זה שהתה שבעה חודשים. אימא ביקשה עבודת שדה וחלבה פרות. גברים זרים ביקשו להתקרב אליה, אך אימא דחתה את כולם. משפחה ביקשה ל"אמץ" אותה, אך היא השיבה פניהם ריקם.
באחד החורפים נקרעו לה נעלי העבודה, והיא לא יכלה לצאת מפאת הקור הנורא. המשטרה היהודית הגיעה אל ה"ברק" ואמרה: בלנקה (זה היה שמה הגויי של אימא), אם את לא באה לעבודה, אנו נכניס אותך לצינוק. אימא אמרה: אבל אין לי נעליים, איך אעמוד בשלג הנורא?" המשטרה ציוותה עליה לצאת לעבודה, אך אימא בקור רוח אמרה: "אני לא חולה, אני מוכנה לכל עבודה, אבל נעליים...!"
ביום א' הובאו לאימא זוג נעליים, והיא אכן יצאה לעבודה. באותו שבוע הגיעה למחנה משפחה בשם גרינוולד. הם שאלו את אימא מהיכן את? אימא ענתה: אני מכל העולם!
אימא שאלה את האנשים, מהיכן הגעתם? מדוע נתפסתם? והם אמרו: "שמענו שהבת של שמואל קאופמן הגיעה מהעולם ההוא, האם את יודעת על כך?" אימא אמרה: "אני לא שמעתי" – היא עשתה עצמה כלא יודעת. כעבור זמן מה, ניגשה אליהם אימא ואמרה: "האם אתם באמת רוצים לראות מי זאת הבת של קאופמן? ובכן, זאת אני". אימא סיפרה להם איך ברחה מלובלין, על תלאות הדרך. היא דיברה בשקט, כי פחדה שיהרגו אותה. הם בכו יחד איתה. אימא הלכה מהם. בוקר אחד החליטה אימא: די עם חוסר המעש. היא חייבת לברוח. אך כיצד תעשה זאת?
היא הלכה אל מנהל מחנה העבודה. בדרך נעצרה ע"י השוטרים ונשאלה, אנא פניך מועדות? אימא בבטחון גמור ענתה: אל מנהל העבודה! השוטרים ראו אותה בוכה, ואכן התירו לה להיכנס, אך מדלת צדדית. כאשר התקרבה אל משרדו, שוב ניסו למנוע ממנה את הכניסה, וגם הפעם אמרה אימא בכעס: כיצד אתם מבקשים שאעבוד בקור האיום בלי נעלים? אני מבקשת לדבר עם מנהל העבודה.
ואכן, אימא נכנסה אל מנהל העבודה. הוא ישב בחדרו, ועמו ישב גם מנהל נעלים והבגדים.
אימא אמרה – "אדון מנהל", איני זקוקה לשני האנשים שידברו בשמי, אני מבקשת לייצג את עצמי. המנהל שאל את אימא: מה בקשתך? אימא ענתה: הגעתי למחנה עם בגד אחד וזג נעליים אחד, הבגד דק וקר, והנעלים קרועות וזה שבעה חודשים, שאין מחליפים לי את הנעלים.
המנהל נתן הוראה – "תנו לה מיד שני זוגות נעלים".
בצאתה מן המנהל, גמלה בליבה ההחלטה לברוח, וזאת מאחר שהגיעו שמועות כי אנשי ה-ס.ס. עומדים להשמיד את מחנה העבודה נובקי. בוקר אחד, כאשר כולם יצאו לעבודה, אימא הצטרפה אל תור היוצאים, על רגליה הנעלים החדשות. היא חמקה מן הטור והחלה לברוח. בדרכה עברה על פני שדות ויערות, וכעבור חמישה ימים הגיעה לעיירה סמוכה, ששמה היה ז'ילינה.
בז'ילינה הגיעה לתחנת הרכבת, והחלה לקבץ נדבות. אספה מעט פרוטות, עלתה על הרכבת במטרה לברוח, מבלי לדעת לאן הרכבת מגיעה.
ברכבת נשאלה מהיכן היא ולאן פניה מועדות. אימא לא ענתה, כדי שלא יזהו אותה. לפתע התיישב לידה גוי, שאל: מהיכן את? אולי חסר לך משהו? היא לא ענתה והמשיכה להביט אל החלון. ברגע מסוים הציע האיש ללוות את אימא! אך אימא סירבה! אימא אמרה תודה! ומשם הגיעה לפרשוב (לסלובקיה).
באחד החורפים נקרעו לה נעלי העבודה, והיא לא יכלה לצאת מפאת הקור הנורא. המשטרה היהודית הגיעה אל ה"ברק" ואמרה: בלנקה (זה היה שמה הגויי של אימא), אם את לא באה לעבודה, אנו נכניס אותך לצינוק. אימא אמרה: אבל אין לי נעליים, איך אעמוד בשלג הנורא?" המשטרה ציוותה עליה לצאת לעבודה, אך אימא בקור רוח אמרה: "אני לא חולה, אני מוכנה לכל עבודה, אבל נעליים...!"
ביום א' הובאו לאימא זוג נעליים, והיא אכן יצאה לעבודה. באותו שבוע הגיעה למחנה משפחה בשם גרינוולד. הם שאלו את אימא מהיכן את? אימא ענתה: אני מכל העולם!
אימא שאלה את האנשים, מהיכן הגעתם? מדוע נתפסתם? והם אמרו: "שמענו שהבת של שמואל קאופמן הגיעה מהעולם ההוא, האם את יודעת על כך?" אימא אמרה: "אני לא שמעתי" – היא עשתה עצמה כלא יודעת. כעבור זמן מה, ניגשה אליהם אימא ואמרה: "האם אתם באמת רוצים לראות מי זאת הבת של קאופמן? ובכן, זאת אני". אימא סיפרה להם איך ברחה מלובלין, על תלאות הדרך. היא דיברה בשקט, כי פחדה שיהרגו אותה. הם בכו יחד איתה. אימא הלכה מהם. בוקר אחד החליטה אימא: די עם חוסר המעש. היא חייבת לברוח. אך כיצד תעשה זאת?
היא הלכה אל מנהל מחנה העבודה. בדרך נעצרה ע"י השוטרים ונשאלה, אנא פניך מועדות? אימא בבטחון גמור ענתה: אל מנהל העבודה! השוטרים ראו אותה בוכה, ואכן התירו לה להיכנס, אך מדלת צדדית. כאשר התקרבה אל משרדו, שוב ניסו למנוע ממנה את הכניסה, וגם הפעם אמרה אימא בכעס: כיצד אתם מבקשים שאעבוד בקור האיום בלי נעלים? אני מבקשת לדבר עם מנהל העבודה.
ואכן, אימא נכנסה אל מנהל העבודה. הוא ישב בחדרו, ועמו ישב גם מנהל נעלים והבגדים.
אימא אמרה – "אדון מנהל", איני זקוקה לשני האנשים שידברו בשמי, אני מבקשת לייצג את עצמי. המנהל שאל את אימא: מה בקשתך? אימא ענתה: הגעתי למחנה עם בגד אחד וזג נעליים אחד, הבגד דק וקר, והנעלים קרועות וזה שבעה חודשים, שאין מחליפים לי את הנעלים.
המנהל נתן הוראה – "תנו לה מיד שני זוגות נעלים".
בצאתה מן המנהל, גמלה בליבה ההחלטה לברוח, וזאת מאחר שהגיעו שמועות כי אנשי ה-ס.ס. עומדים להשמיד את מחנה העבודה נובקי. בוקר אחד, כאשר כולם יצאו לעבודה, אימא הצטרפה אל תור היוצאים, על רגליה הנעלים החדשות. היא חמקה מן הטור והחלה לברוח. בדרכה עברה על פני שדות ויערות, וכעבור חמישה ימים הגיעה לעיירה סמוכה, ששמה היה ז'ילינה.
בז'ילינה הגיעה לתחנת הרכבת, והחלה לקבץ נדבות. אספה מעט פרוטות, עלתה על הרכבת במטרה לברוח, מבלי לדעת לאן הרכבת מגיעה.
ברכבת נשאלה מהיכן היא ולאן פניה מועדות. אימא לא ענתה, כדי שלא יזהו אותה. לפתע התיישב לידה גוי, שאל: מהיכן את? אולי חסר לך משהו? היא לא ענתה והמשיכה להביט אל החלון. ברגע מסוים הציע האיש ללוות את אימא! אך אימא סירבה! אימא אמרה תודה! ומשם הגיעה לפרשוב (לסלובקיה).
פרשוב, סלובקיה
כאשר הגיעה אימא לעיירה, חפשה יהודים ע"פ סימן ההיכר של הטלאי הצהוב, אך לא היו כאלה בנמצא. נאמר לה שרב היהודים הובלו בטרנספורטים לאושוויץ.
אימא שהכירה היטב את המקום עברה בין הסמטאות וההריסות, ולפתע שמעה קול פונה אליה בסלובקית: "מהיכן את? מי את?" כנראה שלפי הופעתה נראתה זרה ומוזרה! אימא בכוחותיה הדלים התגברה ואמרה "אני עוברת אורח, באתי לחפש קרובים", והקול ענה לה: "אם לא תימלטי על נפשך יהרגו אותך". אימא הביטה כה וכה, ואכן עיר רפאים. היא זינקה לאחת הפינות, הביטה לשמים וחשבה, "אלי מאין יבוא עזרי?"
ולפתע ראתה איש הגורר עמו שלושה אנשים צמודים וכפופים. אימא, שכידוע החליטה שהגורל נרשם מזה זמן רב, הצטרפה אליהם ושאלה לפשר הקבוצה המוזרה. התשובה הייתה כי זהו מבריח ואם תתני לו את כל אשר את יכולה, הוא אכן יבריח אותך את הגבול. אימא, אשר עמדה בחוסר כל, אמרה: "אבל אין לי!". האיש קירב אותה אליו ואמר כי יציג אותה כאשתו. ואכן יחד עברו כולם את הגבול. גם הפעם אמרה אימא: "אצבע אלוקים היא".
מכאן הגיעה לקושיצה.
קושיצה
כדי לקבל מעט כסף, נתנה אימא למבריח את השמלה שעליה. לאימא הייתה עוד שמלה דמוית שק ומעליה מעיל קרוע, שעמו נדדה מעיר לעיר וממחנה למחנה.
אימא התחבאה בין השיחים ביער, ולאחר שהגיעה החלה לזחול במורד הנחל. לפתע ראתה יהודי יורד מהגבעה, עטוף בטלית ותפילין. לרגע חשבה אימא, אולי לפניה מלאך? האם זוהי מציאות או דמיון?
אימא שאלה את ההלך היכן בית הכנסת. האיש השיב: לכי אחרי. היא אכן הלכה אחריו, הם הגיעו לבית הכנסת, ושם שאלו: מי את? ומיד נודע הדבר!
היה זה יום ששי קרוב מאד לשבת. אימא שאלה לשמו של קרוב בשם פרידמן. האנשים שהיו סביבה הציעו לה, קחי מאתנו מעט כסף ואת חייבת ללכת מכאן. הם אמרו: שימי פנייך לבודפסט ברכבת עוד הערב. ההשארות במקום זה מסוכנת.
ביום ששי בלילה, אימא נסעה עם עוד קבוצת יהודים לבודפסט. שם המתינו להם ולקחו אותם לבית של פליטים פולנים-הונגרים. אימא שאלה, היכן אני? וכששאלו אותה מהיכן היא, השיבה: אני רוצה לחיות!
לפתע אמר בעל הבית לבתו, תשלחו את הבחורה – ומצביע על אימא – לבית משפחת קאופמן.
אחת הבנות ליוותה את אימא. דפקו על הדלת ואחת הנערות פתחה את הדלת, ומבלי לשאול, אמרה: אנו לא מכניסים יותר פליטים. אבינו יושב בבית הסוהר, ואנו פוחדים שיפגעו בכל המשפחה.
אימא פנתה אליהם בהונגרית ושאלה: "אתם מדברים הונגרית? האם אבא שלך משרשפוטוק?" הנערה השיבה: כן, אבא שוחט וחזן. אימא אמרה: אם כך, אנחנו בני דודים. לפתע יצא האב מחדרו ושאל, מי כאן. הבת השיבה, הבת של שמואל קאופמן. האבא מאד התרגש וביקש שאימא תשאר בביתם.
האב ביקש שהנערה המלווה תעזוב את ביתם ואמר לאימא: גשי ואשק לך. דעי לך שאבא שלך ואבא שלי אחים, ואנו בני דודים. הוא ציווה על בתו: את טובה, ששבה מהעולם ההוא, אל תשחררי. היא תגור בביתנו. אימא השיבה: אני אצא לעבודה ואשן אצלכם. ואכן, אימא עבדה אצל הרבנית וישנה בבית קאופמן.
אימא החליפה מספר עבודות. הרבנית, שפחדה שמא תיתפס כמקצה מקום לפליטים, ביקשה מאימא לעזוב. כך מצאה עצמה ללא עבודה. היא הציעה עצמה לעבודה באיסוף ענבים, ולאחר מכן באיסוף תפוחים.
יום אחד ניגש מנהל החווה אל אימא ואמר: "לילי (זה השם הנוסף של אימא), אולי את מוכנה להישאר לישון בחווה ולבשל לי, שמעתי שאת מבשלת מצוין". אימא נענתה אך כאשר הבינה שיש בהזמנה זו "מטרות נוספות", עזבה את החווה.
שוב מצאה עצמה ברחוב. באחד האמשים נתפסה ע"י המשטרה החשאית. השוטר ניגש אל אימא ושאל: "מדוע אינך מספרת שאת יהודיה?" ענתה אימא: "אתה רוצה להישאר בחיים? גם אני!"
משם העבירו את אימא למחנה בשם ג'רגד. היו בו הרבה מאד גברים ומעט נשים. ישנו זה על גבי זה במיטות על קומות.
הכינוי של אימא במחנה זה היה "בנלקה". יום אחד ניגש אליה בחור, שזיהתה אותו, אך לא זכרה לשמו. הוא "התנפל" על אימא ופרץ בבכי, ושאל: טובצ'ה מה את עושה כאן? אימא קיבלה הלם. היא זיהתה: לנגד עיניה עמד ננדי קליין, בן הדוד (סבתא פנינה ואבא של ננדי היו אחים).
ננדי תפס את ידה של אימא ואמר: טובצ'ה, מתחילים הטרנספורטים לאושוויץ, בואי נברח! אימא ענתה: "ננדי היקר, אני ברחתי מספיק. אם מכאן לוקחים אותי לאושוויץ, זה מספיק לי".
אימא שהתה במחנה זה חודשיים. יום אחד היא וננדי החליטו לברוח.
הם ראו שהסוף מתקרב.
אימא וננדי נתפסו ע"י הגרמנים בעת הבריחה והושמו על אחד הקרונות מבלי לדעת, לאן? מה היעד?
בקרון היו גברים ונשים עומדים צפופים. כדי לעשות צרכים, עשו יושבי הקרון בור בפינת הקרון, וכל אחד שהיה צריך לצרכיו פשוט ניגש והשתמש ב"שירותים המאולתרים".
לפשר שאלתי – אימא לא התביישתם?"
תשובת אימא – "עברנו את מחסום הבושה".
הנסיעה בקרון ארכה שבועיים. הדרך הייתה רבת טלטולים. ננדי קליין היה עם אימא בקרון, ואימא אמרה – לפחות נמות יחד.
גברים ניסו לקפוץ מהקרון, ואף משאר חלקי הרכבת. חלק קטן מאד הצליח הרוב נהרג או נתפס. היתר איבד כל מוטיבציה לחיים ואמר – "תמות נפשי..."
אימא התחבאה בין השיחים ביער, ולאחר שהגיעה החלה לזחול במורד הנחל. לפתע ראתה יהודי יורד מהגבעה, עטוף בטלית ותפילין. לרגע חשבה אימא, אולי לפניה מלאך? האם זוהי מציאות או דמיון?
אימא שאלה את ההלך היכן בית הכנסת. האיש השיב: לכי אחרי. היא אכן הלכה אחריו, הם הגיעו לבית הכנסת, ושם שאלו: מי את? ומיד נודע הדבר!
היה זה יום ששי קרוב מאד לשבת. אימא שאלה לשמו של קרוב בשם פרידמן. האנשים שהיו סביבה הציעו לה, קחי מאתנו מעט כסף ואת חייבת ללכת מכאן. הם אמרו: שימי פנייך לבודפסט ברכבת עוד הערב. ההשארות במקום זה מסוכנת.
ביום ששי בלילה, אימא נסעה עם עוד קבוצת יהודים לבודפסט. שם המתינו להם ולקחו אותם לבית של פליטים פולנים-הונגרים. אימא שאלה, היכן אני? וכששאלו אותה מהיכן היא, השיבה: אני רוצה לחיות!
לפתע אמר בעל הבית לבתו, תשלחו את הבחורה – ומצביע על אימא – לבית משפחת קאופמן.
אחת הבנות ליוותה את אימא. דפקו על הדלת ואחת הנערות פתחה את הדלת, ומבלי לשאול, אמרה: אנו לא מכניסים יותר פליטים. אבינו יושב בבית הסוהר, ואנו פוחדים שיפגעו בכל המשפחה.
אימא פנתה אליהם בהונגרית ושאלה: "אתם מדברים הונגרית? האם אבא שלך משרשפוטוק?" הנערה השיבה: כן, אבא שוחט וחזן. אימא אמרה: אם כך, אנחנו בני דודים. לפתע יצא האב מחדרו ושאל, מי כאן. הבת השיבה, הבת של שמואל קאופמן. האבא מאד התרגש וביקש שאימא תשאר בביתם.
האב ביקש שהנערה המלווה תעזוב את ביתם ואמר לאימא: גשי ואשק לך. דעי לך שאבא שלך ואבא שלי אחים, ואנו בני דודים. הוא ציווה על בתו: את טובה, ששבה מהעולם ההוא, אל תשחררי. היא תגור בביתנו. אימא השיבה: אני אצא לעבודה ואשן אצלכם. ואכן, אימא עבדה אצל הרבנית וישנה בבית קאופמן.
אימא החליפה מספר עבודות. הרבנית, שפחדה שמא תיתפס כמקצה מקום לפליטים, ביקשה מאימא לעזוב. כך מצאה עצמה ללא עבודה. היא הציעה עצמה לעבודה באיסוף ענבים, ולאחר מכן באיסוף תפוחים.
יום אחד ניגש מנהל החווה אל אימא ואמר: "לילי (זה השם הנוסף של אימא), אולי את מוכנה להישאר לישון בחווה ולבשל לי, שמעתי שאת מבשלת מצוין". אימא נענתה אך כאשר הבינה שיש בהזמנה זו "מטרות נוספות", עזבה את החווה.
שוב מצאה עצמה ברחוב. באחד האמשים נתפסה ע"י המשטרה החשאית. השוטר ניגש אל אימא ושאל: "מדוע אינך מספרת שאת יהודיה?" ענתה אימא: "אתה רוצה להישאר בחיים? גם אני!"
משם העבירו את אימא למחנה בשם ג'רגד. היו בו הרבה מאד גברים ומעט נשים. ישנו זה על גבי זה במיטות על קומות.
הכינוי של אימא במחנה זה היה "בנלקה". יום אחד ניגש אליה בחור, שזיהתה אותו, אך לא זכרה לשמו. הוא "התנפל" על אימא ופרץ בבכי, ושאל: טובצ'ה מה את עושה כאן? אימא קיבלה הלם. היא זיהתה: לנגד עיניה עמד ננדי קליין, בן הדוד (סבתא פנינה ואבא של ננדי היו אחים).
ננדי תפס את ידה של אימא ואמר: טובצ'ה, מתחילים הטרנספורטים לאושוויץ, בואי נברח! אימא ענתה: "ננדי היקר, אני ברחתי מספיק. אם מכאן לוקחים אותי לאושוויץ, זה מספיק לי".
אימא שהתה במחנה זה חודשיים. יום אחד היא וננדי החליטו לברוח.
הם ראו שהסוף מתקרב.
אימא וננדי נתפסו ע"י הגרמנים בעת הבריחה והושמו על אחד הקרונות מבלי לדעת, לאן? מה היעד?
בקרון היו גברים ונשים עומדים צפופים. כדי לעשות צרכים, עשו יושבי הקרון בור בפינת הקרון, וכל אחד שהיה צריך לצרכיו פשוט ניגש והשתמש ב"שירותים המאולתרים".
לפשר שאלתי – אימא לא התביישתם?"
תשובת אימא – "עברנו את מחסום הבושה".
הנסיעה בקרון ארכה שבועיים. הדרך הייתה רבת טלטולים. ננדי קליין היה עם אימא בקרון, ואימא אמרה – לפחות נמות יחד.
גברים ניסו לקפוץ מהקרון, ואף משאר חלקי הרכבת. חלק קטן מאד הצליח הרוב נהרג או נתפס. היתר איבד כל מוטיבציה לחיים ואמר – "תמות נפשי..."
אושוויץ
אימא הגיעה בטרנספורט לבירקנאו. הרכבת נכנסה לתוך מחנה ההשמדה. הפליטים הורדו על הרמפה הידועה לשמצה. שם עמד ד"ר מנגלה, אשר גזר לחיים או למוות. הוא נקרא בפי האנשים "מלאך המוות". כאשר הורדו מן הקרון, הוא כיוון באצבעו – ימין חיים, שמאל למוות.
באותה עת "ניקה" היטלר את סלובקיה, ונערכו המשלוחים מן הערים הקטנות אל בירקנאו מבלי לעבור את אושוויץ A. יותר לא קיבלו אישורים פיקטיביים. היטלר החליט על השמדה המונית.
כאשר הורדו מן הרכבת אל הרמפה, נשלחו הנשים לברק, שם הופשטו עירומות כביום הוולדן וגזזו להן את השיער מכל חלקי הגוף.
לאחר מכן הוצאו ל"צאל אפל" – זהו מספור של האנשים.
הקור היה נוראי, אך איש לא פצה את פיו. נשים עמדו עירומות, ליד גברים עירומים.
כידוע, מטרת הגרמנים הייתה פשוט לשבש ולטשטש את הצד ההומינטרי של האדם.
לאחר ספירת האנשים, הם הוכנסו ל"לאגר A" שם חיכו להם שני אנשי ס. ס., אשר כתבו להם מספרים על הזרוע. המספר של אימא היה A-6940 (A – מציין טרנספורט הונגרי). לאחר שהסתיימה עבודת קיבוע המספרים, נתנו לגברים ולנשים בגדי שק. גם כאן מטרתם של אנשי ה-ס.ס. הייתה להפוך את האדם לתת אדם, לעוות את צורתו האנושית.
אימא הגיעה לאושוויץ בחודש מאי 1944, ושהתה שם עד ינואר 1945. המיון נערך, גברים לחוד – נשים לחוד. נשים, ביניהן אימא, הוכנסו ללאגר A, בלוק A. האזור בו הייתה אימא היה מחנה של הנשים ההונגריות.
בית השימוש היה רחוק מחוץ לגדרות התיל. רשות לגשת לשירותים הייתה על פי הנחיה של השוטר הנאצי. נשים ניקו בתי שימוש, וגברים אספו את הפסולת.
אימא עבדה באחד הבלוקים, בו היה כל טוב. אנשים לא ידעו לאן מוליכה הרכבת, והביאו עמהם כלי מיטה, יהלומים וכסף.
מדי יום שבה אימא לבלוק שלה, כשבידה "אוצרות". היא חילקה זאת בין הנשים בבלוק על מנת שתוכלנה לקנות זו מזו אוכל.
כאן יש לציין, שרוב העבודות של הגברים והנשים היו יזומות. העבירו אנשים ונשים לעבוד בבלוקים על מנת להעביר את הזמן. גם היהודים עצמם לא ידעו מה עומד לקרות. התקווה הייתה, שיום אחד האימה "תגמר" – אך מתי?
ננדי, בן הדוד של אימא, ביקש עבודה כנגר, אך הגרמנים שמו אותו לעבוד בקרמטוריום. יש לציין שבאושוויץ A היה קרמטוריום (משרפה) אחד, ואילו אושוויץ B (זהו בירקנאו), היו עוד שלוש משרפות. באחד מהם עבד ננדי קליין. "עבודתו" הייתה לשרוף את הגופות לאחר שהוצאו מתאי הגזים.
יום אחד הגיעה נערה בשם אטה קרונוביץ ואמרה לאימא: "בלנקה, את מכירה את ננדי קליין?" אימא אמרה: "בודאי, אך היכן הוא?" ענתה האישה: "הוא בא אלי יום יום לקחת אוכל ובגדים" אימא הייתה בטוחה שהוא נסע בטרנספורט למחנה עבודה, אך מיד שאלה את הבחורה: "היכן אני יכולה לפגוש אותו?" הבחורה השיבה: "שם, מעבר לגדר החשמלית!"
כזכור, על יד הגדרות עמדו משקיפים, שירו בכל מי שדיבר או העביר חפץ כל שהוא, לאדם בגדר על יד.
יום אחד פנתה אימא לאחד המשקיפים על יד הגדר ואמרה לו: אנא, בכל לשון של בקשה, יש לי כאן בן דוד ושמו ננדי קליין, שהו השריד האחרון למשפחתי, תקרא לו, אני מבקשת לשוחח עמו.
המשקיף אמר לאימא: חכי עוד רגע, אביא לך אותו. כעבור מספר דקות הופיע ננדי ליד הגדר. כזכור, על מעשה זה היה צפוי מות בתליה או ירייה. אימא שאלה: "ננדי, היכן הציבו אותך?", ננדי השיב: "ביקשתי נגריה, ואני עובד בקרמטוריום – אני שורף יהודים".
אימא החלה לבכות, אך בקול חנוק מבכי שאלה – "מה חסר לך?" ננדי השיב: "חתיכת לחם, בשר, מכנסיים, ומגפיים".
לאימא היו יהלומים, אותם מצאה באחד המזרנים בברק. היא ניגשה לאותה אישה, נתנה לה הכסף והיהלומים והאישה נתנה לה בתמורה מכנסים , מגפים וחתיכת בשר.
ננדי עמד ליד הגדר והמתין לשובה של אימא, וראה זה נס – המשקיף עשה עצמו כלא רואה. אימא זרקה לו את האוכל מעל לגדר המחושמלת, והוא שמח בו, כמוצא שלל רב.
אימא שאלה את ננדי – איך הגעת לקרמטוריום? ננדי השיב – כאן אין מדוע, ואף לא למה, כאן מצייתים לפקודות!
באותה תקופה המחתרת היהודית, אשר פעלה בבירקנאו ובעיקר במשרפות, החליטה להפציץ את המשרפות. הדבר נודע לאנשי ה- ס.ס. אז אספו כל הקצינים הגרמניים, שהיו אחראיים על הקרמטוריום, את היהודים שעבדו בקרמטוריום, ואחד הקצינים ירה בהם.
אימא שמעה יריות והבינה, שהתרחש משהו, מבלי לדעת בדיוק מה אירע. השמועה עשתה לה כנפים, אך נודע לאימא שננדי קליין נהרג בירייה אכזרית. אימא, אשר הייתה בדרך כלל אישה חזקה, החליטה שהגיע הסוף. אין עוד טעם לחיות, זהו השריד האחרון. היא פתחה בריצה לכיוון הגדר, וביקשה להתלות בה על מנת להתפחם. אחד הקצינים הגרמניים ניגש אליה ואמר לה: אישה, את עדיין יפה וצעירה, מדוע? אימא השיבה: עכשיו כבר לא כדאי לחיות!
רבנסבריק
בתאריך 18.1.45 נשלח טרנספורט לרבנסבריק ומשם שלחו אותם ל"יוגנד לאגר". את המחנה ניהלו חיילי ס.ס. צעירים, אשר נקראו גם בשם "היטלר יוגנד" (אלו חיילים צעירים שהיו בצבא הגרמני).
אימא נשארה במחנה זה כמעט חודשיים, בדרך כלל ללא תעסוקה. אוכל היה מעט מאד, ולכן אימא נאלצה לאכול שלג. אימא בקשה מאלוהים רק שלא תקלקל את הקיבה.
לילה אחד הגיעו החיילים הגרמנים בבהלה וציוו על האנשים להסתדר ליציאה. איש מן האסירים לא ידע להיכן פניהם מועדות. הם צעדו קילומטרים רבים בתוך השלג, הלילה היה חשוך מאד. לפתע הגיעה הודעה לשוב למחנה.
עם שובה של אימא למחנה, הייתה עייפה מאד ו"נפלה" על מזרון ונרדמה, מבלי שתדע שהמזרון מלא כינים. עם בוקר חשה כי הכול מלא כינים, גם היא עצמה.
כעבור יומיים הגיעה פקודה לצאת לדרך. מעל כולם עמד מפקד ס.ס. כל מי שעבר קיבל מכה בשוט. המפקד נקרא בפי כולם בשם "בעל האטליז". אימא אף היא זכתה לקבל מכה מידו של בעל האטליז. משם הובלו בקרונות לרצו.
יש לציין כי זוהי תקופה של סוף המלחמה. הגרמנים חשים מאד לחוצים. הרוסים לוחצים מצד מזרח, וכעת מתחילים במצעדי המוות. לכן ניתן להבין כי גם אנשי ה- S.S. עצמם היו נפחדים ולא ידעו מאיזה צד תבוא עליהם הרעה.
רצו
גרו בברק. יהודים רעבו לפת לחם, למעט מרק. הגרמנים נהנו להתעלל ביהודים. הם ציוו עליהם לרוץ עם הסיר לקבל מרק ולרוץ חזרה למקומם. כמובן שהמרק נשפך על הארץ, ואוי היה לו לאותו יהודי אשר העז להתכופף וללקק את הרצפה. הגרמנים צחקו ואמרו, בלאו הכי את כולם יהרגו, ומדוע עלינו להאכיל אתכם.
אימא קיבלה חתיכת לחם יבש ומעט מרק דלוח בכלים חלודים. ברצו היה קרמטוריום, בו נהגו לטבוח יהודים בימי ששי – מעין קורבן לשבת. כולם ידעו, יום ששי הוא יום השחיטה. מדי יום זו נערכה סלקציה. הוציאו את האנשים מן הברק, ולפי הנחיה של ימין ושמאל – הופנו מי לחיים ומי למוות. עצוב הלב ומבויש מספרת אימא, "בדרך כלל בשבת היה לנו יותר לחם, כל מה שנשאר מן האנשים שנלקחו לקרמטוריום".
לאימא היה כלי קטן חלוד וכף, אותם תלתה בצד הבגד. ואכן, כלים אלו ליוו אותה לאורך הדרך. מדי יום חמישי קיבלה אימא מעט מרגרינה למרוח על הלחם, אבל היא אף פעם לא עשתה זאת. היא הוציאה מן המעיל חוט, השחילה בתוך המרגרינה, וכך הפכה המרגרינה לנר.
מדי יום ששי נהגה אימא להדליק נר לכבוד שבת, כאשר הנר היה כמובן מתוצרת עצמית. אימא סיפרה, שכאשר ברכה על הנרות, ברכו עמה שאר הנשים בברק, ומיד פרצו כולם בבכי.
באחד מימי השישי, נכנסה לברק הקאפואית (שוטרת יהודיה, שהייתה אחראית על הברק), ושאלה: של מי הנרות? אימא קמה ממקומה ואמרה: "שלי". הנשים הביטו באימא וחשבו, הנה זהו הרגע בו תוצא אמי להורג. הקאפואית הביטה באימא ולא אמרה דבר, ואף עזבה את הברק.
אימא אמרה לי: "אין ספק, בתי, שמלאכים טובים ליווני כל הדרך. אחרת לעולם לא אצליח להבין אילו ניסים אירעו לי בימים הקשים".
באחד הטרנספורטים הגיעה לרצו אישה מסלובקיה, ועמה הגיעו עוד חמש מאחיותיה. היא ביקשה שאימא תספר איך נשארה בחיים!
"באותה תקופה", מציינת אימא, "התחלנו לחוש כי הגרמנים מאבדים כל סבלנות ושליטה עלינו. הבנו כי משהו עומד להתרחש. לאמתו של דבר, אמרנו, גרוע מזה כבר לא יכול להיות. ואכן, באחד הבקרים הכינו אותנו לטרנספורט למקום בלתי ידוע, וחשנו כי הגרמנים זרקו את כלי הנשק והתחילו ללכת. כולנו צעדנו דרך ארוכה, ורבים החלו לברוח לצדי הדרכים". אף אימא עשתה כך. עמה ברחו גם שתיים מתוך שש האחיות.
אימא ברחה לצד הדרך. במקום זה היו שיחים גבוהים. היא נכנסה בין השיחים והטרנספורט המשיך. אימא, שהייתה מאד מאד רעבה וגם צמאה, שמעה ברקע מים מפכים. היא אכן הבינה שהיא קרובה למקום מים. היא הלכה בעקבות הקולות ואכן הגיעה לנהר, ואף התגלו לנגד עיניה שני ברווזים קטנים. בלי לחשוב פעמים, אימא לקחה את הברווזים, סובבה להם את הצוואר, לקחה מעט עשב יבש, הצליחה להבעיר אותו ובישלה את הברווז עם מעט מים מן הנהר. כך, אומרת אימא, היה לי כוח להמשיך ללכת.
היא ושתי הנשים המשיכו בדרכן, ולפתע ראו טרנספורט נוסף של יהודים הרוגים שוכבים על הרצפה. אימא אמרה לרעותיה: כאן אסור להישאר לישון, שמא יהרגו אותנו. לפתע שמה לב כי רגל אחת התנפחה לה מאד, והקשתה עליה את ההליכה.
אחת מרעותיה אמרה, מצאי חתיכת בד, שפכי עליה שתן, שימי על הרגל והכול יסתדר. אימא, שלבשה מעיל קרוע, חתכה חתיכת בטנה, שפכה עליה שתן, ואכן עם בוקר נעלמה הנפיחות.
ושוב יצאו הן לדרך.
"בצדי הדרכים", מספרת אימא, "ראינו אנשי ס.ס. נסים על נפשם, וזאת מאחר והרוסים נראו בשטח".
אימא נפגשה עם מספר אוקראיניות (נשים מאוקראינה), והן החליטו להמשיך יחד. לפתע הגיח מולן איש ס.ס. ואמר: אם לא תלכו מהר יותר, נהרוג אתכן. אימא המתינה שאיש ה-ס.ס. יפנה מבטו לצד אחר, והיא ברחה ליער. עמה ברחו עוד כמה נשים.
לפתע הן שמעו קולות ירי. אימא ידעה שה-ס.ס. רודף ומחפש אותן. אימא ציוותה על הנשים להתחבא מתחת לגשר שהגיעו אליו. הן נצמדו ראש אל ראש וכך נרדמו. עם בוקר רצו לאכול, לפתע ראו אפונה, אבל היכן מים? אחת הנשים ראתה בקרבת מקום שלולית, שמעליה צפה ירוקת. היא הציעה לאימא לבשל בסיר מים עם אפונה. עוד הן יושבות מתחת לגשר, הגיע מולן מבוגר ועמו בחור צעיר. הבחור הצעיר ניגש אל אימא ואמר: את באה לחיות עמי. אימא נבהלה. האיש חש בכך ואמר בקול רם יותר, את באה עמי. אימא השיבה: "רחם עלי, אני נמצאת כאן עם אחיותיי, אני הבכורה, לא אוכל לעוזבן בימים אלו", ואכן האיש עזבה לנפשה.
כך שכבו אימא עם "אחיותיה" שלושה ימים רצופים ביער, מבלי שאוכל בא לפיהן. לאט לאט הכל נעשה רגוע, אנשי ה-ס.ס. נעלמו והרוסים נראו במקום.
אימא וחברותיה צועדות, מבלי לדעת לצפון הן הולכות או לדרום. לפתע נקלעו לשדה ענק, ובו היו תרנגולות. יצר התאווה קרב את אימא אל התרנגולות. לפתע הגיע מולה פולני. הפולני היה חמוש ברובה, הוא ניגש אל אימא ואמר: "מה את?" אימא אמרה: "ישו ומריה, אני גויה". והפולני השיב לה: "את משקרת". ואמרה: "ואם כן?" השיב: "אני אהרוג אותך." אימא פרצה בבכי והתחננה-"תרחם עלי, נדדתי כדי לחיות". ואז שחרר אותה הפולני.
כעבור כמה ימים נראו הרוסים. אחד מהם ברכבו התקרב לאימא ואמר: "את אישה נהדרת, בואי אתנו". אימא הבינה את כוונתם הזדונית, אך בלית ברירה חלשה הייתה מלהתנגד. הם עצרו בפונדק על מנת לשתות. הם הזמינו גם את אימא לשתיה, אך אימא מאנה. הם אמרו לה: המתיני לנו בג'יפ, מכאן אנו נוסעים לניברנדנבורג (על גבול צ'כיה גרמניה).
לפתע הגיע קצין רוסי צעיר, ואימא בחיוכה הקבוע אמרה לו, "תעשה לי טובה, הגברים הרוסים נכנסו לפונדק, הם מבקשים לקחת אותי עימהם, אנא הצילני!" הרוסי ציווה עליה לרדת מן הג'יפ. אימא חששה שמא יראו אותה, אך הוא ראה את הפחד בעיניה והסביר לה: "אל תדאגי, אני הקצין שלהם". אימא החלה לנוס על נפשה, וכל אותו זמן הביטה אחורה אם אין הרוסים עוקבים אחריה. ואכן, הקצין הרוסי שמר, שאיש מהם לא יפגע בה לרעה.
כך צעדה אימא במשך מספר ימים עד שהגיע לגבול צ'כיה, שם פגשה טרנספורטים של יהודים נודדים המחפשים "בית". אחד הטרנספורטים החל בדרכו לפראג, ואכן, כאשר הגיעה לפראג עלתה על הרכבת והגיעה איתה לפרסבורג (פרשוב).
(כאן איני זוכרת אם שאלתי את אימא, האם היה לה כסף? כיצד עלתה לרכבת?)
עובדה אחת ציינה אימא, בתקופה זו חשו כולם כי המתיחות עברה. נראו פליטים רבים נודדים בצידי הדרכים. כמו כן נראו יהודים צעירים וזקנים מוטלים בצידי הדרכים, יהודים שמתו כתוצאה מרעב ומצמא, כאלה שהגיעו לסוף המלחמה, ולא זכו להישאר בחיים
פרסבורג
לאחר נסיעה מפרכת הגיעה אימא לפרסבורג (פרשוב בלעז), שם פגשה את אחד מבני משפחתה בשם קליין. אימא שאלה: קליין, האם נותרו יהודים? האם נותר משהו מן המשפחה? תשובתו הייתה, מבני המשפחה נותרנו רק אנחנו. יהודים ניתן למצוא במטבח של הג'וינט. אימא החלה לבכות על מר גורלה, ולא אחת שאלה את עצמה מדוע רק אני נותרתי בחיים? איזו זכות עמדה לי, שלא עמדה להורי, לאחי, לאחיותיי ושאר בני המשפחה? קליין אמר לה, "טובצ'ה אל תבכי, לכולנו אותו הגורל".
אימא שאלה על מכרים שנותרו. האנשים במקום הציעו לה לנסוע לוורנוב, אולי שם תמצא מכיר ויודע. אכן, אימא הגיעה לוורנוב ושם פגשה את אסתי זולטן. אימא לא הכירה את אסתי, אלא שהיא ניגשה אל אימא ואמרה: את לא טובצ'ה מבית קאופמן? ואימא בחן הטבעי שאלה, "ובת מי את?" אסתי השיבה, "אני בתו של זולטן, אבא שלי היה ידיד וחבר של אביך, וגם נהגנו לבקש לחם ושמן מאמך".
אימא התעניינה למצבה באותם ימים, והנערה הסבירה, שאין לה מודע וגואל, ואף לא מחסה. ואז הציעה לה אימא "לאמץ" אותה ואמרה לה, "כל מה שיהיה אתי יהיה אתך, מהיום את בתי". אימא מצאה בוורנוב דירה, ואסתי גרה עם אימא.
באותם ימים קיבלה אימא עבודה במסעדת הג'וינט שהייתה בוורנוב. מסעדות אלו הוקמו ע"י האמריקאים, לספק אוכל לפליטים ששבו מן המלחמה.
לימים עזבה אסתי את וורנוב לכיוון פראג, לא לפני שהודתה לאימא – על המיטה ועל המזון שסיפקה לה. אימא ואסתי נפגשו כעבור עשרים שנה במדינת ישראל.
יום אחד הופיע אדם למסעדת הג'וינט ושאל את הנערות היכן בלנקה? (זה היה השם של אימא באותם ימים). הנערות רצו אל אימא ואמרו: "בלנקה, גבר לא מוכר לנו מחפש אותך", בליבן הן קיוו שאולי שארית משפחה הוא האדם הזה.
אימא יצאה אליו, האיש היה ממשפחת הופקוביץ (הדודה לינה – אחות סבתא פנינה, התחתנה עם דוד הופקוביץ – ומכאן הקשר). הופקוביץ ניגש אל אימא והציג עצמו, כמובן שאימא זיהתה אותו, אלא שסקרנית הייתה מה באמתחתו? והופקוביץ אמר לאימא, כי הביא עמו ידיד וחבר בן עירה קרובה, שמעונין לפגוש אותה. אימא נענתה לפגישה.
והנה נכנס לחדר אדם לבוש בחליפה שצבעה חקי, מגפים ומעיל. לרגע נרתעה אימא והופקוביץ שאל: האם את מכירה אותו? אימא הביטה שוב ואמרה: מאיר רנד מדוברו. ואז אמר האיש (שלימים היה אבי) "טובצ'ה, האם את לא זוכרת שאני למדתי אצלכם, ואמי נהגה לבוא לביתכם לקבל מעט לחם וסוכר, כי מצבנו הכלכלי היה קשה?" אימא, שאישה חכמה הייתה, אמרה: מאיר, בוא לאכול, מה שהיה שייך לעבר. אימא הכינה עבורו ארוחה מיוחדת וטעימה (אימא ע"ה ידועה הייתה כעקרת בית מעולה ומבשלת בלתי רגילה).
אחר הצהרים ניגש האיש (אבי) אל אימא ואמר: האפשר לדבר איתך ביחידות? הבחורות אמרו לה: "טובצ'ה, תלכי עם מאיר, אנחנו כבר נסתדר". אבא שאל את אימא – "מדוע את מסתובבת בגפך? בואי תעזבי את וורנוב, אני חי כעת בגרמניה, יש לי שם חברים רבים. אולי תוכלי להתחתן".
אימא השיבה לו: "תראה מאירקה, אני נדדתי כל כך הרבה, פה יש לי מקום לישון ולאכול, ואין לי חשק לנסות מקום חדש". ואז השיב אבא, "טוב טובצ'ה, הבנתי אותך. ואם אציע לך נישואים, תסכימי?" אימא שלרגע נדהמה, אמרה לו, "מאירקה, תן לי לישון על זה" (תרגום מצ'כית).
כעבור שנה שוב הגיע אבא עם הופקוביץ, וגם הפעם ניגש הופקוביץ אל אימא ואמר, "טובצ'ה מאיר הגיע!" אלא שהפעם אבא ניגש בעצמו אל אימא, וכאן שאלה אימא, "מה הביא אותך לכאן?" ותשובת אבא הייתה: "את"!!! ואז אמרה אימא, אני מוכנה בתנאי שתענה על הבקשות הבאות והן:
א. בעל טוב.
ב. ילדים.
ג. שמירת השבת.
אבא השיב: "כל מה שתגידי אעשה".
מוורנוב נסעה אימא לקושיצה, היא קנתה לאבא בגדים ואכן בשנת 1946 נישאו אבא ואימא ונקרא שמם טובה ומאיר רנד.
אימא שאלה על מכרים שנותרו. האנשים במקום הציעו לה לנסוע לוורנוב, אולי שם תמצא מכיר ויודע. אכן, אימא הגיעה לוורנוב ושם פגשה את אסתי זולטן. אימא לא הכירה את אסתי, אלא שהיא ניגשה אל אימא ואמרה: את לא טובצ'ה מבית קאופמן? ואימא בחן הטבעי שאלה, "ובת מי את?" אסתי השיבה, "אני בתו של זולטן, אבא שלי היה ידיד וחבר של אביך, וגם נהגנו לבקש לחם ושמן מאמך".
אימא התעניינה למצבה באותם ימים, והנערה הסבירה, שאין לה מודע וגואל, ואף לא מחסה. ואז הציעה לה אימא "לאמץ" אותה ואמרה לה, "כל מה שיהיה אתי יהיה אתך, מהיום את בתי". אימא מצאה בוורנוב דירה, ואסתי גרה עם אימא.
באותם ימים קיבלה אימא עבודה במסעדת הג'וינט שהייתה בוורנוב. מסעדות אלו הוקמו ע"י האמריקאים, לספק אוכל לפליטים ששבו מן המלחמה.
לימים עזבה אסתי את וורנוב לכיוון פראג, לא לפני שהודתה לאימא – על המיטה ועל המזון שסיפקה לה. אימא ואסתי נפגשו כעבור עשרים שנה במדינת ישראל.
יום אחד הופיע אדם למסעדת הג'וינט ושאל את הנערות היכן בלנקה? (זה היה השם של אימא באותם ימים). הנערות רצו אל אימא ואמרו: "בלנקה, גבר לא מוכר לנו מחפש אותך", בליבן הן קיוו שאולי שארית משפחה הוא האדם הזה.
אימא יצאה אליו, האיש היה ממשפחת הופקוביץ (הדודה לינה – אחות סבתא פנינה, התחתנה עם דוד הופקוביץ – ומכאן הקשר). הופקוביץ ניגש אל אימא והציג עצמו, כמובן שאימא זיהתה אותו, אלא שסקרנית הייתה מה באמתחתו? והופקוביץ אמר לאימא, כי הביא עמו ידיד וחבר בן עירה קרובה, שמעונין לפגוש אותה. אימא נענתה לפגישה.
והנה נכנס לחדר אדם לבוש בחליפה שצבעה חקי, מגפים ומעיל. לרגע נרתעה אימא והופקוביץ שאל: האם את מכירה אותו? אימא הביטה שוב ואמרה: מאיר רנד מדוברו. ואז אמר האיש (שלימים היה אבי) "טובצ'ה, האם את לא זוכרת שאני למדתי אצלכם, ואמי נהגה לבוא לביתכם לקבל מעט לחם וסוכר, כי מצבנו הכלכלי היה קשה?" אימא, שאישה חכמה הייתה, אמרה: מאיר, בוא לאכול, מה שהיה שייך לעבר. אימא הכינה עבורו ארוחה מיוחדת וטעימה (אימא ע"ה ידועה הייתה כעקרת בית מעולה ומבשלת בלתי רגילה).
אחר הצהרים ניגש האיש (אבי) אל אימא ואמר: האפשר לדבר איתך ביחידות? הבחורות אמרו לה: "טובצ'ה, תלכי עם מאיר, אנחנו כבר נסתדר". אבא שאל את אימא – "מדוע את מסתובבת בגפך? בואי תעזבי את וורנוב, אני חי כעת בגרמניה, יש לי שם חברים רבים. אולי תוכלי להתחתן".
אימא השיבה לו: "תראה מאירקה, אני נדדתי כל כך הרבה, פה יש לי מקום לישון ולאכול, ואין לי חשק לנסות מקום חדש". ואז השיב אבא, "טוב טובצ'ה, הבנתי אותך. ואם אציע לך נישואים, תסכימי?" אימא שלרגע נדהמה, אמרה לו, "מאירקה, תן לי לישון על זה" (תרגום מצ'כית).
כעבור שנה שוב הגיע אבא עם הופקוביץ, וגם הפעם ניגש הופקוביץ אל אימא ואמר, "טובצ'ה מאיר הגיע!" אלא שהפעם אבא ניגש בעצמו אל אימא, וכאן שאלה אימא, "מה הביא אותך לכאן?" ותשובת אבא הייתה: "את"!!! ואז אמרה אימא, אני מוכנה בתנאי שתענה על הבקשות הבאות והן:
א. בעל טוב.
ב. ילדים.
ג. שמירת השבת.
אבא השיב: "כל מה שתגידי אעשה".
מוורנוב נסעה אימא לקושיצה, היא קנתה לאבא בגדים ואכן בשנת 1946 נישאו אבא ואימא ונקרא שמם טובה ומאיר רנד.
גילוי האח
גילוי האח
באחת התקופות הקשות, חשה אימא, שאין עוד טעם לחיים, ואפילו חשבה להתאבד. אלא שבעותה עת הכירה אישה גויה קוראת בקלפים. אימא, שידעה שלבת יהודיה כשרה אסור לשאול מכשפים ומכשפות, ולא ללכת אל מגידי עתידות, אלא שהמציאות הייתה כה קשה, שהיא עשתה זאת.
אימא הגיעה אל אותה קוראת עתידות, פרסה בפניה את כף ידה. אותה אישה אמרה לאימא, את תנצלי מהגיהינום הנורא, ומחכה לך קרוב משפחה, שמאד ישמח לראותך, ותזכי לחיים טובים בעתיד.
עם תקווה זו יצאה אמי לדרך, ואכן האמינה ש"יבוא בקר", שהמציאות אכן תאיר פנים. לאחר שהגיעה אימא לפרסבורג היא חקרה ודרשה על קרובי משפחה ונאמר לה שהג'וינט אוסף רשימת פליטי מלחמה, על מנת למצוא להם קרובים בעולם.
אימא ניגשה למשרדי הג'וינט בפרסבורג, מסרה את פרטיה, והודיעו לה לבוא כל יום על מנת לקבל דיווח, האם אכן שב מישהו מבני המשפחה. באחת הפעמים שאימא הגיעה למשרד – נאמר לה שמישהו מבני משפחתה התעניין ושאל לשלומה.
כמובן, שלשמחתה של אימא לא היה גבול. היא רצתה מאד לדעת מי? אבא? אימא? אח? אחות? בעל? משהגיעה למשרד נאמר לה, שאדם בשם ברל קאופמן היושב בארצות הברית מחפש אותה. אימא ספקה כפיה מאושר ודמעות הציפו את פניה. ברור היה לה ברגע זה, שהיא אינה בודדה בעולם, גם לה יש קרוב משפחה. היא ביקשה מהג'וינט לדווח לאח, שהיא אכן חיה.
לשם הסבר, ג'וינט שלח שמות של פליטים לארצות הברית, ויהודים שהיו להם בני משפחה בשואה, התעניינו לדעת מי מבני משפחתם נותר בחיים.
דודי – ברל קאופמן אח אמי – עזב את אירופה ב- 1921 והוא בן 17 בלבד (הוא נולד ב- 1904) ונסע לארצות הברית. כאן יש לציין שסבי – שמואל קאופמן נסע לארצות הברית ב- 1917 על מנת לראות האם זוהי ארץ שבה יכולים יהודים לחיות? זאת הייתה תקופה, שבה נדדו יהודי אירופה לארצות הברית. סבי שהה באמריקה כשנה, שב הביתה לסלובקיה, עם החלטה נחושה, אין ליהודים מה לחפש בארצות הברית.
דודי – ברל קאופמן, שהיה הבן הבכור במשפחת קאופמן, ניגש לסבי ואמר, "אבא אני נוסע". סבא שמואל מאד רצה שבנו הבכור ימשיך את לימודיו בישיבה בה החל, על כן רעיון הנסיעה לא מצא חן בעיניו. אלא שדודי ברל ידע שבבית יש ארבע אחיות ואין ספק שצריך לעזור בנדוניה, והוא חשב, שיסע, יעבוד וישלח כסף הביתה.
אכן דודי נסע ב-1921 לארצות הברית, שם "אומץ" על ידי דודתי – אחות סבתי, הני גרינבאום. כאן יש לציין כי גם מצד סבתי, סבתא פנינה, היגרו באותה תקופה לארצות הברית. שלוש אחיות של סבתא פנינה, "ארזו" את הבית והילדים ועברו לארצות הברית. שתי אחיות, הני גרינבאום ולינה הופקוביץ גרו בניו-יורק, והאחות השלישית בפילדלפיה. לנו – לאבי ואמי – היה קשר עם הני גרינבאום ובעלה אפרים. היא הגיעה לארצות הברית עם ששה ילדים, שלוש בנות: רוז, איירין והדסה, ושלושה בנים: אהרון, ברל ונחמן. הדודה לינה והדוד דוד הופקוביץ באו עם שניים – הדי ונחמן, ושניים נולדו בניו יורק, הרי הם בובי (אברהם אופק) וגלדיס (חנה גולדה – על שם הסבתא). הדודה השלישית שהתיישבה בפילדלפיה לא שמרה עמנו על קשר. הדוד ברל התקבל בשמחה על ידי הדודים אחי האבא. הוא גר בביתם ועבד קשה על מנת לשלם להם הוצאות כלכלה. הדוד ברל, שהיה איש בעל נשמה מיוחדת, שלח מדי חודש כסף לאביו ואמו – ודאג לנדוניה לאחיותיו, שהרי ידע שבלי נדוניה קשה באותם ימים להתחתן. הדוד עבד קשה לצרכי מחייתו, ומאוחר יותר, דאג לכך שבני הדוד ילמדו ויצליחו בחברה האמריקאית, ואכן בני הדודים הם רופאים מצליחים בארצות הברית. אין ספק שחלק חשוב בהשכלתם יש לדודי.
לאחר שהגיעו דודה לינה ודודה הני לארצות הברית, מצא דודי מקום גם בביתם. מסיפורים שסיפרו לי – ידוע לי, שדודי בא מבוסטון להתארח בניו-יורק, תמיד בא בידיים מלאות.
דודי היה peddler - מוכר מיני סדקית. מאוחר יותר, נהג לשווק מגבות וכלי מיטה לחנויות ובתי חולים, ואכן אלו היו התשורות אותם הביא עמו אל הדודים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, חש דודי ברל קאופמן רגשי אשמה, שהרי כל משפחתו נעקדת והוא עומד מנגד. הוא התנדב לצבא האמריקאי, חצה עמו את האוקיאנוס ובא להלחם נגד הגרמנים. דודי היה בחיל האוויר האמריקאי. הוא קיווה שתוך כדי הקרב יגלה את משפחתו, ויציל אותם מידי הצורר הנאצי. אלא שדודי נפצע קשה בזמן המלחמה. הוא קיבל מכה בראש מטנק, ומאז חלה במחלת האפילפסיה, אלא שהיא לא הייתה קשה במיוחד והוא המשיך לתפקד.
לקראת סוף המלחמה גם דודי ניגש לג'וינט וחיפש קרובי משפחה, והנה ברשימה גילה את שם אחותו (אמי). הוא קיבל את הפרטים המלאים, הוא כתב לה לוורנוב, ואכן נפגש עמה שם
באחת התקופות הקשות, חשה אימא, שאין עוד טעם לחיים, ואפילו חשבה להתאבד. אלא שבעותה עת הכירה אישה גויה קוראת בקלפים. אימא, שידעה שלבת יהודיה כשרה אסור לשאול מכשפים ומכשפות, ולא ללכת אל מגידי עתידות, אלא שהמציאות הייתה כה קשה, שהיא עשתה זאת.
אימא הגיעה אל אותה קוראת עתידות, פרסה בפניה את כף ידה. אותה אישה אמרה לאימא, את תנצלי מהגיהינום הנורא, ומחכה לך קרוב משפחה, שמאד ישמח לראותך, ותזכי לחיים טובים בעתיד.
עם תקווה זו יצאה אמי לדרך, ואכן האמינה ש"יבוא בקר", שהמציאות אכן תאיר פנים. לאחר שהגיעה אימא לפרסבורג היא חקרה ודרשה על קרובי משפחה ונאמר לה שהג'וינט אוסף רשימת פליטי מלחמה, על מנת למצוא להם קרובים בעולם.
אימא ניגשה למשרדי הג'וינט בפרסבורג, מסרה את פרטיה, והודיעו לה לבוא כל יום על מנת לקבל דיווח, האם אכן שב מישהו מבני המשפחה. באחת הפעמים שאימא הגיעה למשרד – נאמר לה שמישהו מבני משפחתה התעניין ושאל לשלומה.
כמובן, שלשמחתה של אימא לא היה גבול. היא רצתה מאד לדעת מי? אבא? אימא? אח? אחות? בעל? משהגיעה למשרד נאמר לה, שאדם בשם ברל קאופמן היושב בארצות הברית מחפש אותה. אימא ספקה כפיה מאושר ודמעות הציפו את פניה. ברור היה לה ברגע זה, שהיא אינה בודדה בעולם, גם לה יש קרוב משפחה. היא ביקשה מהג'וינט לדווח לאח, שהיא אכן חיה.
לשם הסבר, ג'וינט שלח שמות של פליטים לארצות הברית, ויהודים שהיו להם בני משפחה בשואה, התעניינו לדעת מי מבני משפחתם נותר בחיים.
דודי – ברל קאופמן אח אמי – עזב את אירופה ב- 1921 והוא בן 17 בלבד (הוא נולד ב- 1904) ונסע לארצות הברית. כאן יש לציין שסבי – שמואל קאופמן נסע לארצות הברית ב- 1917 על מנת לראות האם זוהי ארץ שבה יכולים יהודים לחיות? זאת הייתה תקופה, שבה נדדו יהודי אירופה לארצות הברית. סבי שהה באמריקה כשנה, שב הביתה לסלובקיה, עם החלטה נחושה, אין ליהודים מה לחפש בארצות הברית.
דודי – ברל קאופמן, שהיה הבן הבכור במשפחת קאופמן, ניגש לסבי ואמר, "אבא אני נוסע". סבא שמואל מאד רצה שבנו הבכור ימשיך את לימודיו בישיבה בה החל, על כן רעיון הנסיעה לא מצא חן בעיניו. אלא שדודי ברל ידע שבבית יש ארבע אחיות ואין ספק שצריך לעזור בנדוניה, והוא חשב, שיסע, יעבוד וישלח כסף הביתה.
אכן דודי נסע ב-1921 לארצות הברית, שם "אומץ" על ידי דודתי – אחות סבתי, הני גרינבאום. כאן יש לציין כי גם מצד סבתי, סבתא פנינה, היגרו באותה תקופה לארצות הברית. שלוש אחיות של סבתא פנינה, "ארזו" את הבית והילדים ועברו לארצות הברית. שתי אחיות, הני גרינבאום ולינה הופקוביץ גרו בניו-יורק, והאחות השלישית בפילדלפיה. לנו – לאבי ואמי – היה קשר עם הני גרינבאום ובעלה אפרים. היא הגיעה לארצות הברית עם ששה ילדים, שלוש בנות: רוז, איירין והדסה, ושלושה בנים: אהרון, ברל ונחמן. הדודה לינה והדוד דוד הופקוביץ באו עם שניים – הדי ונחמן, ושניים נולדו בניו יורק, הרי הם בובי (אברהם אופק) וגלדיס (חנה גולדה – על שם הסבתא). הדודה השלישית שהתיישבה בפילדלפיה לא שמרה עמנו על קשר. הדוד ברל התקבל בשמחה על ידי הדודים אחי האבא. הוא גר בביתם ועבד קשה על מנת לשלם להם הוצאות כלכלה. הדוד ברל, שהיה איש בעל נשמה מיוחדת, שלח מדי חודש כסף לאביו ואמו – ודאג לנדוניה לאחיותיו, שהרי ידע שבלי נדוניה קשה באותם ימים להתחתן. הדוד עבד קשה לצרכי מחייתו, ומאוחר יותר, דאג לכך שבני הדוד ילמדו ויצליחו בחברה האמריקאית, ואכן בני הדודים הם רופאים מצליחים בארצות הברית. אין ספק שחלק חשוב בהשכלתם יש לדודי.
לאחר שהגיעו דודה לינה ודודה הני לארצות הברית, מצא דודי מקום גם בביתם. מסיפורים שסיפרו לי – ידוע לי, שדודי בא מבוסטון להתארח בניו-יורק, תמיד בא בידיים מלאות.
דודי היה peddler - מוכר מיני סדקית. מאוחר יותר, נהג לשווק מגבות וכלי מיטה לחנויות ובתי חולים, ואכן אלו היו התשורות אותם הביא עמו אל הדודים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, חש דודי ברל קאופמן רגשי אשמה, שהרי כל משפחתו נעקדת והוא עומד מנגד. הוא התנדב לצבא האמריקאי, חצה עמו את האוקיאנוס ובא להלחם נגד הגרמנים. דודי היה בחיל האוויר האמריקאי. הוא קיווה שתוך כדי הקרב יגלה את משפחתו, ויציל אותם מידי הצורר הנאצי. אלא שדודי נפצע קשה בזמן המלחמה. הוא קיבל מכה בראש מטנק, ומאז חלה במחלת האפילפסיה, אלא שהיא לא הייתה קשה במיוחד והוא המשיך לתפקד.
לקראת סוף המלחמה גם דודי ניגש לג'וינט וחיפש קרובי משפחה, והנה ברשימה גילה את שם אחותו (אמי). הוא קיבל את הפרטים המלאים, הוא כתב לה לוורנוב, ואכן נפגש עמה שם
חבלי עליה
אימא ואבא עברו לגור בגרמניה לעירה ששמה היה מוסבורג. אבא התפרנס בכבוד מתיווך מכוניות. הוא היה איש מרכזי בקהילה היהודית, פעיל למען העלייה. השתתף בכנסים בהם דנו בעליה לארץ ישראל.
אימא שמרה על קשר הדוק עם אחיה – ברל קאופמן וכששמע שאימא נישאה לאבא, הוא שמח מאד. שהרי מאד רצה שאימא תקים בית. אימא גם בימים קשים דאז, הייתה אישה יפה!
דודי נתן את ברכת הדרך והציע לאימא לאחר הנישואין לבוא לארצות הברית. אימא הייתה מוכנה לכך, שהרי חלק נכבד ממשפחתה מצוי שם. אלא שאבי אימא: איני מחליף גולה בגולה, אם לצאת אז לארץ ישראל". ואכן אימא הסכימה ובאפריל 1948 עלו ארצה.
בדרכם ארצה מכרו אבא ואימא את כל הרכוש שהיה להם, על מנת להגיע עם כסף לארץ. אימא הניחה את הכסף בחזייה וכששבה הביתה לא היה כסף. היא פשוט איבדה אותו. אבא כעס, אך התפייס ואמר זה רק כסף!! ואכן זה זירז את העלייה.
עם הגיעם ארצה גרו בשער עליה, ומשם הופנו לבית ליד. שם גרו באוהלים ואני, שהייתי תינוקת, חליתי באבעבועות והיה לי חום גבוה. אבי סיפר לי, שהוא ישב לידי ימים ולילות, מאחר ותרופות לא היו, והוא פחד שפשוט לא אחיה. כאשר ירד החום נרגע אבא. ואז אמרה אמי, כאן פשוט אי אפשר להמשיך. הם חשבו לעבור למושב ליד טבריה, אך מצאו מקום ביפו, באזור "השטח הגדול". מקום שבאותה עת היה מאוכלס עולים חדשים.
אימא ואבא עברו ליפו. אבא נשאר לשמור עלי – ואימא חפשה לו עבודה. יום אחד עברה ברחוב ליד הים (היום שוק הכרמל) וראתה טרקטור עובד – ניגשה אל נהג הטרקטור וגוללה לפניו את סיפור חייה (אימא יצרה במהירות רבה קשר עם אנשים) והעיקר, שבעלה מחפש עבודה. האיש ששמו היה הבר עובד עיריית תל-אביב, אמר לאימא שתשלח את אבי אליו למחרת היום.
אימא שבה הביתה שמחה ומאושרת, כאילו העבודה בכיסה. היא האמינה שהקב"ה חייב לעזור. למחרת היום ניגש אבא אל הבר, והוא מיד קיבל אותו לעבודה. מאותו יום במשך עשרים וחמש שנים עבד אבא בעיריית תל-אביב, תחילה כפועל ואח"כ כמנהל עבודה. עבודתו של אבא הייתה לסלול ולתקן כבישים.
זוכרת אני כילדה, אבא שב הביתה, כתפיים שזופות מחום השמש, ידיים שזופות מזפת, ועל בגדיו ריח הזפת. אהבתי את ריח הזפת, כי ידעתי שאת ארץ ישראל אבא בונה.
אבא לא בחל בשום עבודה. מבוקר עד צהרים עבד בעירית תל-אביב, ואחר הצהרים נהג לעבוד אצל קבלנים פרטיים כמו: אשד, שהיום הוא יזם רציני מאד.
לפעמים רצה אבא לעזוב את העירייה ולהיות עצמאי, אלא שאימא לא ראתה זאת בעין טובה. היא טענה, סוף סוף הגעתי למנוחה ולנחלה, איני רוצה להיות תלויה במצבו של המשק. אני רוצה לדעת שיש לך עבודה קבועה ומשכורת קבועה. היום אני חושבת, שאבא היה צריך לשבור מסגרות. אבא יכול היה להיות קבלן גדול ורציני, אלא שהוא שמע בקול אימא, והמשיך לעבוד כפועל. את המשכורת שהרוויח בעירייה נתן לאימא. אני זוכרת שמדי יום חמישי לכל חודש, תאריך קבלת המשכורת העירונית, הביא הביתה שטרות כסף. אימא לא עבדה עם שיקים. אימא ישבה עם דף ורשמה מה ההוצאות החודשיות שלה. ותאמינו לי, עוד נשאר לה מהמעט – עודף.
את העבודה הנוספת עשה כדי לדאוג לעתידנו, ללימודים גבוהים. לאבא היה מכבש פרטי, אותו קנה מחסכונותיו, עמו ביצע עבודות פרטיות. זכור לי איך בימים קשים, אבא לקח חופשה מהעירייה ועבד בנמל חיפה, שבוע נעדר מהבית מיום ראשון עד יום חמישי או ששי, ואימא דאגה לו מאד (לא היה לנו טלפון). היא נהגה לשלוח לו עוגות עם שכן שעבד בנמל חיפה וגר ברחוב סמוך אלינו, ואני שתמיד הלכתי אחרי אימא (פשוט פחדתי להישאר לבד) הלכתי עמה למסור לאבי את האוכל.
לימים עברו הורי מיפו לקריית אונו, לדירת חדר עם שירותים. לשמחתם לא היה קץ, שהרי הגיעו לכך בעשר אצבעותיהם. אימא הייתה עקרת בית למופת. קמה מוקדם, בארבע לפנות בוקר, הכינה לאבא שתייה לפני בית הכנסת וצפתה לו עם הדייסה בשובו מביה"כ. היא פינקה את אבי מאד מאד וגם כיבדה אותו.
לימים היה אבא גבאי בבית כנסת נשלסק. הוא היה המרכז. אנשים אהבו אותו מאד
אימא שמרה על קשר הדוק עם אחיה – ברל קאופמן וכששמע שאימא נישאה לאבא, הוא שמח מאד. שהרי מאד רצה שאימא תקים בית. אימא גם בימים קשים דאז, הייתה אישה יפה!
דודי נתן את ברכת הדרך והציע לאימא לאחר הנישואין לבוא לארצות הברית. אימא הייתה מוכנה לכך, שהרי חלק נכבד ממשפחתה מצוי שם. אלא שאבי אימא: איני מחליף גולה בגולה, אם לצאת אז לארץ ישראל". ואכן אימא הסכימה ובאפריל 1948 עלו ארצה.
בדרכם ארצה מכרו אבא ואימא את כל הרכוש שהיה להם, על מנת להגיע עם כסף לארץ. אימא הניחה את הכסף בחזייה וכששבה הביתה לא היה כסף. היא פשוט איבדה אותו. אבא כעס, אך התפייס ואמר זה רק כסף!! ואכן זה זירז את העלייה.
עם הגיעם ארצה גרו בשער עליה, ומשם הופנו לבית ליד. שם גרו באוהלים ואני, שהייתי תינוקת, חליתי באבעבועות והיה לי חום גבוה. אבי סיפר לי, שהוא ישב לידי ימים ולילות, מאחר ותרופות לא היו, והוא פחד שפשוט לא אחיה. כאשר ירד החום נרגע אבא. ואז אמרה אמי, כאן פשוט אי אפשר להמשיך. הם חשבו לעבור למושב ליד טבריה, אך מצאו מקום ביפו, באזור "השטח הגדול". מקום שבאותה עת היה מאוכלס עולים חדשים.
אימא ואבא עברו ליפו. אבא נשאר לשמור עלי – ואימא חפשה לו עבודה. יום אחד עברה ברחוב ליד הים (היום שוק הכרמל) וראתה טרקטור עובד – ניגשה אל נהג הטרקטור וגוללה לפניו את סיפור חייה (אימא יצרה במהירות רבה קשר עם אנשים) והעיקר, שבעלה מחפש עבודה. האיש ששמו היה הבר עובד עיריית תל-אביב, אמר לאימא שתשלח את אבי אליו למחרת היום.
אימא שבה הביתה שמחה ומאושרת, כאילו העבודה בכיסה. היא האמינה שהקב"ה חייב לעזור. למחרת היום ניגש אבא אל הבר, והוא מיד קיבל אותו לעבודה. מאותו יום במשך עשרים וחמש שנים עבד אבא בעיריית תל-אביב, תחילה כפועל ואח"כ כמנהל עבודה. עבודתו של אבא הייתה לסלול ולתקן כבישים.
זוכרת אני כילדה, אבא שב הביתה, כתפיים שזופות מחום השמש, ידיים שזופות מזפת, ועל בגדיו ריח הזפת. אהבתי את ריח הזפת, כי ידעתי שאת ארץ ישראל אבא בונה.
אבא לא בחל בשום עבודה. מבוקר עד צהרים עבד בעירית תל-אביב, ואחר הצהרים נהג לעבוד אצל קבלנים פרטיים כמו: אשד, שהיום הוא יזם רציני מאד.
לפעמים רצה אבא לעזוב את העירייה ולהיות עצמאי, אלא שאימא לא ראתה זאת בעין טובה. היא טענה, סוף סוף הגעתי למנוחה ולנחלה, איני רוצה להיות תלויה במצבו של המשק. אני רוצה לדעת שיש לך עבודה קבועה ומשכורת קבועה. היום אני חושבת, שאבא היה צריך לשבור מסגרות. אבא יכול היה להיות קבלן גדול ורציני, אלא שהוא שמע בקול אימא, והמשיך לעבוד כפועל. את המשכורת שהרוויח בעירייה נתן לאימא. אני זוכרת שמדי יום חמישי לכל חודש, תאריך קבלת המשכורת העירונית, הביא הביתה שטרות כסף. אימא לא עבדה עם שיקים. אימא ישבה עם דף ורשמה מה ההוצאות החודשיות שלה. ותאמינו לי, עוד נשאר לה מהמעט – עודף.
את העבודה הנוספת עשה כדי לדאוג לעתידנו, ללימודים גבוהים. לאבא היה מכבש פרטי, אותו קנה מחסכונותיו, עמו ביצע עבודות פרטיות. זכור לי איך בימים קשים, אבא לקח חופשה מהעירייה ועבד בנמל חיפה, שבוע נעדר מהבית מיום ראשון עד יום חמישי או ששי, ואימא דאגה לו מאד (לא היה לנו טלפון). היא נהגה לשלוח לו עוגות עם שכן שעבד בנמל חיפה וגר ברחוב סמוך אלינו, ואני שתמיד הלכתי אחרי אימא (פשוט פחדתי להישאר לבד) הלכתי עמה למסור לאבי את האוכל.
לימים עברו הורי מיפו לקריית אונו, לדירת חדר עם שירותים. לשמחתם לא היה קץ, שהרי הגיעו לכך בעשר אצבעותיהם. אימא הייתה עקרת בית למופת. קמה מוקדם, בארבע לפנות בוקר, הכינה לאבא שתייה לפני בית הכנסת וצפתה לו עם הדייסה בשובו מביה"כ. היא פינקה את אבי מאד מאד וגם כיבדה אותו.
לימים היה אבא גבאי בבית כנסת נשלסק. הוא היה המרכז. אנשים אהבו אותו מאד
אבא
אבא נולד בעיר קלצה ב-13.5.1911
אבא לא היה מן הדברנים. שמו היה מאיר יהודה, ואכן אבא העיר פנים לזולת. הוא היה איש שמח. לא זכור לי שאבא היה עצוב. הוא מיעט לספר את אשר ארע עמו בילדותו.
אבא סיפר לי שאביו נשא בשנית לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה ובבית נותרו 4 ילדים. מאשתו השנייה, קרי אם אבי – שרה, היו לו עוד שלושה ילדים. סבתא שרה טיפלה בילדי הסבא, כאילו היו ילדיה שלה. לימים נפטר סבא יעקב (אב אבי) וסבתא שרה נותרה עם שבעה ילדים.
מצבה הכלכלי היה קשה מנשוא. סבתא שרה נאלצה לבקש מעט אוכל מהשכנים, והילדים למדו להסתפק במועט.
אבי נהג ללמד בבית אמי. סבא שמואל אסף ילדים לביתו ונהג ללמדם. סבתא שרה שמעה שבבית שמואל קאופמן ניתן לקבל מעט אוכל והיא הלכה מדוברו (הכפר בו אבא גר) לקניה אל בית אימא לקבל מעט אוכל.
אמי שמעה על אבי, אך מעולם לא חשבה להינשא לו, שהרי אבא היה ממשפחה ענייה, ואימא ממשפחה אמידה. באותם ימים היו נורמות חברתיות שאמרו בן עשירים לבת עשירים, ולא היה מכובד שאימא טובה בת שמואל קאופמן תינשא לאדם ממשפחה עניה.
אימא אמרה – לאחר המלחמה הפסיקו לדבר על יחוס, שהרי אין זה תורם מאומה לחברה. זה לא מגבש, זה מפריד.
אבא יצא לעבוד בגיל צעיר על מנת שיוכל לכלכל את משפחתו, והעיקר לדאוג לנדוניה לאחיותיו הגדולות, אחרת לא יוכלו להינשא.
לפני שפרצה המלחמה חלתה סבתא שרה, ואבא חש צורך להיות עמה. היא אהבה אותו מאד, בשל מסירותו, חריצותו ושקדנותו, אבא העביר את סבתא לבית חולים, ובאחד הימים ששהתה שם בא לבקרה. היא חשה טוב יותר ואבא שמח מאד וקווה שתצא משם מהר. סבתא שרה ליוותה את אבא לשער בית החולים ונפרדה ממנו וביקשה ממנו שיזהר בחייו.
כעבור מספר ימים שב אבא לבית החולים לבקר את אמו, ושם נודע לו שאמו נפטרה (לא זכור לי היכן נקברה ואימתי). בתקופת השואה סיפר אבי, כי שהה תקופה ארוכה ביערות כפרטיזן, נתפס והועבר לאושוויץ. לאבא היה מספר על היד. זכור לי סיפור קצר, כאשר שאלתי את אבא, כיצד ניצל מאושוויץ, אמר לי כי האנשים שהגיעו נדרשו לציין את מקצועם. אבא כתב שהוא "טישלר" – נגר. הוא אכן נלקח להיות נגר ועבודה זו הצילה אותו.
באפריל 1990 ביקרתי בפעם השלישית במחנה ההשמדה אושוויץ. נאמר לי כי בביתן 24 בארכיון ניתן לקבל פרטים על בני משפחה שהיו במחנה. ניגשתי לאשנב הקבלה וכולי רועדת, האומנם אמצע תעודה של אבא או אימא?
על פתק רשמתי באותיות לטיניות את שם אבא – מאיר רנד ואת שם אמי, סבי וסבתי. עקבתי בעיני אחרי הפקידה ולתדהמתי לא היה גבול, כאשר הפקידה הביאה לי מספר כרטיסיות (זה מסודר לפי ה-ABC כמו בספריה). בדקתי אחד לאחד.
הכרטיס הראשון היה על שם רנד מאיר ועליו מספר הזיהוי של אבא שנרשם על ידו, כאשר הגיע למחנה. כמו כן רשום היה מקום לידתו של אבא, עובדה שלא ידעתי קודם לכן. כמו כן מצוין היה שאבא הוצא ממחנה ההשמדה ב-21.1.45, כנראה השתתף בצעדת המוות לכיוון בוכנוולד.
מתוך ההיסטוריה ידוע, שבאותה תקופה הרוסים החלו ללחוץ על הגבול המזרחי, ואז נאלצו הגרמנים לסגת. הם הוציאו את אסירי המחנות ובקור הנוראי של חודש ינואר הצעידו אותם אל המערב. כמו כן היה מצוין באותו הכרטיס, שמקצועו של אבא היה נגר – טישלר, כשם שסיפר לי. ואף הסיבה לכך שאבא היה במחנה ההשמדה. חטאו היה "אסיר פוליטי".
כאשר קבלתי את הכרטיס צילמה אותו הפקידה וחתמה את חותמת מחנה ההשמדה. אחזתי בכרטיס, ידי רעדו ועיני זלגו דמעות. כשלוש שעות עמדתי ובכיתי. עצוב היה לי שהרי אבא לא היה עוד בחיים באותה תקופה ולא יכולתי לבוא הביתה ולומר: אבא מצאתי "אותך" באושוויץ. מאותו רגע אושוויץ איננה בשבילי מחנה השמדה מתוך דפי ההסטוריה. אושוויץ היא בשבילי "אבא שלי".
לא מצאתי כרטיסים של אמי וסבי וסבתי, יתכן והכרטיסים נשרפו, הושמדו ואולי נעלמו.
אבא אהב מאד את ארץ ישראל. הוא תמיד אמר, אני זכיתי מה שלא זכתה משפחתי אחי ואחיותיי, הוא היה מאופק, אך מלא שמחת חיים. אבא השתתף במבצע סיני. הוא היה נהג אמבולנס בתל נוף. הוא שב הביתה עם סיפורים על חיילים, שפונו מהחזית לבתי חולים, אך בקשו מיד לשוב על עקבותיהם. הם חשו "נפגעים", שהם אינם בשדה הקרב. זכור לי מימי לימודי בבי"ס התיכון, למדתי בבית צעירות מזרחי בתל אביב, אבא נהג להביא אותי לבית הספר. מדי בוקר נהג לתת לי 10 אגורות, ואני חסכתי אותן. כאשר שבתי הביתה שאל אבא "מה קנית תמורתן", וכשהשבתי "מאומה", הוא אמר שאם לא אבזבז לא ייתן לי יותר. אבא פשוט רצה לתת לי הרגשה טובה, שיש לי לא פחות מאחרות.
אבא שמח שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. הוא כמובן שילם לימודים אלו מחסכונותיו. הוא מעולם לא דרש ממני השתתפות בשכר הלימודים. הצלחתי הייתה הצלחתו. לכל מקום שהלכתי לקחתי עמי את אבא, טיולים באוניברסיטה עם פרופ' אליצור, מסיבות בביה"ס. גאה הייתי באבי, למרות שהוא היה רק פועל בעיריית תל אביב.
אבא אהב מאד את נכדותיו עינת ואפרת. הוא נהג ללכת מתחת לשולחן ולשחק עימהן במחבואים ובתופסת.
אבא יצא לפנסיה בגיל 65 והוא היה נראה באותה עת כמו אציל פרוסי, אך אבא שרגיל היה לעבוד השתעמם בבקרים. הצעתי לו להשתלב בלימודי מבוגרים באוניברסיטה. העניין מצא חן בעיניו. הוא מצא עבודה כמחסנאי בכפר אז"ר. אבא היה בדרך כלל איש בריא. זכור לי כאשר התקרר ניגש לקופת חולים לקבל תרופה, בדרך כלל זרק את התרופות. הוא פשוט לא יכול היה לשבת בבית.
כעבור שנתיים, כאשר היה אבא בגיל 67, היה זה באחד מימי יולי 1979, הוזמן לבר מצוה של פרטוש. הבר מצווה התקיימה בישיבה בגבעת שמואל. אבא הגיע למקום, שר ורקד עם בני המשפחה. למחרת חש אבא בבטנו. אני גרתי באותה תקופה בקריית טבעון. אימא נבהלה מאד ולקחה את אבי לבית החולים. אני, שנהגתי לצלצל שלוש פעמים, הודיעו לי כי היה לאבא קלקול קיבה, ואין זה דחוף. טוב אם אגיע למחרת היום. ואכן גרי היה באותה עת במילואים, לקחתי את עינת ואפרת וירדנו לתל אביב.
הגעתי לבית החולים בשעה 2.00 בצהרים. נמסר לי כי אבא בהתאוששות, וכששאלתי מדוע, נאמר לי: כי הוא עבר ניתוח בבטנו. לא הבנתי מה קרה, הרי כלל לא היה חולה.
כעבור שעתיים הוצא אבא אל המחלקה כשהוא מחובר לצינורות. מעולם לא ראיתי את אבא במצב מעין זה. פחדתי, דאגתי אך קיוויתי, כי גדולים רחמי שמים ואבי יצא מעניין זה בשלום, הרי הוא אינו חולה.
אבא, שאמור היה להתעורר מן הניתוח – מן ההרדמה לא התעורר.
ביקשתי שתהיה אחות צמודה למיטתו, אני כבר אשלם. ואכן מצאו אחות שישבה לידו כל הלילה. למחרת לא השתנה מצבו. ביקשתי מהרופא הסבר לכל אשר ארע עמו, והרופא אימא שהיה לו סיבוך במעיים, תופעה נדירה, ספק אם יישאר בחיים. נסעתי מיד לבני ברק אל הרבי מספינקא בתקווה לקבל ברכה. נאמר לי כי הרב מתבודד באחת הדירות. מצאתי את עוזרו, סיפרתי לו שיאמר לרב להתפלל לשלום אבי. אבא לא התעורר מהניתוח.
באותה תקופה שבי וחיים גרו בהרצלייה, ואנו גרנו בביתם. בלילה קבלנו טלפון – השעה הייתה 2.00 אחרי חצות – אבא חש ברע, בואי מיד. באתי, אבא כבר היה מת!
אבא נפטר בט"ז תמוז תשל"ט.
אבא נקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.
לאחר פטירת אבא
קשה היה לאימא לאחר פטירת אבא והיא רצתה לעבור דירה. אני דאגתי, שאימא לא תוכל להתרגל לבית רב קומות, להכיר אנשים חדשים. אך אימא מאד רצתה לעבור. אכן היא מכרה את ביתה בקרית אונו, מקום בו גרה 30 שנה, ועברה לישמח משה.
חלום היה לה לאימא, לגור ליד ישיבה ולהכין אוכל לבחורים. אכן אימא מצאה דירה בישמח משה קרוב לשער שבת וקרוב לישיבה. מיד עם הגיעה לשם נגשה לראש הישיבה ובקשה לעבוד במטבח, להכין אוכל לבחורים. אימא הגיעה מדי בוקר בשעה 5.00 בקור ובחום, והכינה ארוחת בוקר לבחורים. הם שמחו לקבל מידיה החמות את הארוחה החמה. עצוב היה לה אם חס וחלילה לא חשה בטוב, ולא יכלה להגיע לישיבה.
גם ילדי ישמח משה אהבוה, הם קראו לה דודה טובה. והיא חילקה לכולם סוכריות ודברי מאפה. השכנות בבנין אהבו את אימא מאד, בעיקר יצרה קשר עם הרבנית. אימא השתתפה בשיעור קבוע של הרבנית מגנס. עצובה הייתה אימא כאשר נפטרה הרבנית, אותו יום יום ששי היה, ואימא אמרה לי: רק צדיקים נפטרים ביום ששי.
אימא שמחה מאד להיות במחיצת אחותי וילדיה, במחיצתי ובמחיצת ילדי.
כאשר ילדתי את יעל, חודשיים לאחר פטירת אבי, עצובה הייתה אימא, גם אני הייתי עצובה. אך היא שמחה שזכתה לעוד נכדה. מאושרת הייתה כאשר נולדו תמר ורות. בכל ילד ראתה אימא מתנה ולא אחת אמרה לי, כל יום שאני חיה זוהי מתנה מהקב"ה.
את החגים נהגה אימא לחגוג בביתנו, כאן חשה תחושת חג. גרי נסע להביאה. זכור לי כי לבית הכנסת באפקה הגיעה ראשונה. כן, כך הייתה אימא. היא בדרך כלל שהתה כאן עם דודי.
זכורים לי לילות הסדר, מאז שאבא נפטר, אימא שהתה אצלנו בליל סדר. מנהג היה זה שאימא הכינה את כל האוכל. גרי נסע אליה בערב חג בשעה 11.00 בבוקר והיא העמיסה את כל האוכל. אימא פשוט רצתה להרגיש כי יש לה חלק בחג.
גם את חג הסוכות אהבה אימא. מדי חג סוכות אנו עושים סוכה גדולה. אימא הגיעה כמה ימים לפני החג, ועזרה לילדים להכין ולתלות קישוטים. באחת הפעמים היא ישבה בסוכה וידיה שלובות היו ואמרה, אך תחושת מלוכה, פשוט סוכה של מלך (תרגום מאידיש).
עצוב היה לנו מאד בסוכות לאחר פטירתה.
כאשר שמעו הבחורים בישיבה שאימא חלתה, לא היה גבול לעצב. הם כמובן שאלו: "מה אפשר לעזור?" – השבתי: להתפלל.
כאשר אימא נפטרה, הבאנו אותה לישמח משה לפתח הישיבה. הרב הספיד ואמר, "יש מי שזוכה לתת בידיים חמות, ויש מי שנותן בידיים קרות". הכוונה יש מי שנותן בחיים ויש מי שנותן לאחר מותו. אימא זכתה לתת בידיים חמות. הבחורים עמדו ליד אימא ובכו. הם אמרו "אבדנו אימא"! "אנו חשים יתומים"!
עצוב היה לנו בראש השנה, ביום הכיפורים, בסוכות והעיקר בפסח בלי אימא. חלל גדול נוצר עם פטירתה.
אימא נפטרה בי"ב באלול תשמ"ז (6.9.1987)
יהי זכרה ברוך!
חלום היה לה לאימא, לגור ליד ישיבה ולהכין אוכל לבחורים. אכן אימא מצאה דירה בישמח משה קרוב לשער שבת וקרוב לישיבה. מיד עם הגיעה לשם נגשה לראש הישיבה ובקשה לעבוד במטבח, להכין אוכל לבחורים. אימא הגיעה מדי בוקר בשעה 5.00 בקור ובחום, והכינה ארוחת בוקר לבחורים. הם שמחו לקבל מידיה החמות את הארוחה החמה. עצוב היה לה אם חס וחלילה לא חשה בטוב, ולא יכלה להגיע לישיבה.
גם ילדי ישמח משה אהבוה, הם קראו לה דודה טובה. והיא חילקה לכולם סוכריות ודברי מאפה. השכנות בבנין אהבו את אימא מאד, בעיקר יצרה קשר עם הרבנית. אימא השתתפה בשיעור קבוע של הרבנית מגנס. עצובה הייתה אימא כאשר נפטרה הרבנית, אותו יום יום ששי היה, ואימא אמרה לי: רק צדיקים נפטרים ביום ששי.
אימא שמחה מאד להיות במחיצת אחותי וילדיה, במחיצתי ובמחיצת ילדי.
כאשר ילדתי את יעל, חודשיים לאחר פטירת אבי, עצובה הייתה אימא, גם אני הייתי עצובה. אך היא שמחה שזכתה לעוד נכדה. מאושרת הייתה כאשר נולדו תמר ורות. בכל ילד ראתה אימא מתנה ולא אחת אמרה לי, כל יום שאני חיה זוהי מתנה מהקב"ה.
את החגים נהגה אימא לחגוג בביתנו, כאן חשה תחושת חג. גרי נסע להביאה. זכור לי כי לבית הכנסת באפקה הגיעה ראשונה. כן, כך הייתה אימא. היא בדרך כלל שהתה כאן עם דודי.
זכורים לי לילות הסדר, מאז שאבא נפטר, אימא שהתה אצלנו בליל סדר. מנהג היה זה שאימא הכינה את כל האוכל. גרי נסע אליה בערב חג בשעה 11.00 בבוקר והיא העמיסה את כל האוכל. אימא פשוט רצתה להרגיש כי יש לה חלק בחג.
גם את חג הסוכות אהבה אימא. מדי חג סוכות אנו עושים סוכה גדולה. אימא הגיעה כמה ימים לפני החג, ועזרה לילדים להכין ולתלות קישוטים. באחת הפעמים היא ישבה בסוכה וידיה שלובות היו ואמרה, אך תחושת מלוכה, פשוט סוכה של מלך (תרגום מאידיש).
עצוב היה לנו מאד בסוכות לאחר פטירתה.
כאשר שמעו הבחורים בישיבה שאימא חלתה, לא היה גבול לעצב. הם כמובן שאלו: "מה אפשר לעזור?" – השבתי: להתפלל.
כאשר אימא נפטרה, הבאנו אותה לישמח משה לפתח הישיבה. הרב הספיד ואמר, "יש מי שזוכה לתת בידיים חמות, ויש מי שנותן בידיים קרות". הכוונה יש מי שנותן בחיים ויש מי שנותן לאחר מותו. אימא זכתה לתת בידיים חמות. הבחורים עמדו ליד אימא ובכו. הם אמרו "אבדנו אימא"! "אנו חשים יתומים"!
עצוב היה לנו בראש השנה, ביום הכיפורים, בסוכות והעיקר בפסח בלי אימא. חלל גדול נוצר עם פטירתה.
אימא נפטרה בי"ב באלול תשמ"ז (6.9.1987)
יהי זכרה ברוך!
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
שנתנו לו אביו ואמו.
טובצ'ה (טובה) היה השם שנתנו לה
סבתא פנינה וסבא שמואל
טובה – היה השם שנתנו לה
קרוביה.
טובה – היה השם שנתנו לה
שכניה.
טובה – היה השם שנתנו לה
מכיריה.
טובה היה השם שנתנו
לה החנווני, הירקן
הסנדלר והגזבר.
טובה היה השם שנתנו
לה חברי.
דודה טובה היה השם
שנתנו לה ילדי השכונה.
גב' טובה היה השם
שנתנו לה בחורי הישיבה!
ואכן טובה הייתה אימא בחייה,
ועצוב היה לנו בעת פטירתה.
רק טוב וחסד עשתה כל ימיה,
וערכים אלו הנחילה לנו ולנכדיה!
יהי זכרה ברוך
שנתנו לו אביו ואמו.
טובצ'ה (טובה) היה השם שנתנו לה
סבתא פנינה וסבא שמואל
טובה – היה השם שנתנו לה
קרוביה.
טובה – היה השם שנתנו לה
שכניה.
טובה – היה השם שנתנו לה
מכיריה.
טובה היה השם שנתנו
לה החנווני, הירקן
הסנדלר והגזבר.
טובה היה השם שנתנו
לה חברי.
דודה טובה היה השם
שנתנו לה ילדי השכונה.
גב' טובה היה השם
שנתנו לה בחורי הישיבה!
ואכן טובה הייתה אימא בחייה,
ועצוב היה לנו בעת פטירתה.
רק טוב וחסד עשתה כל ימיה,
וערכים אלו הנחילה לנו ולנכדיה!
יהי זכרה ברוך
Subscribe to:
Posts (Atom)
