אבא

אבא נולד בעיר קלצה ב-13.5.1911
אבא לא היה מן הדברנים. שמו היה מאיר יהודה, ואכן אבא העיר פנים לזולת. הוא היה איש שמח. לא זכור לי שאבא היה עצוב. הוא מיעט לספר את אשר ארע עמו בילדותו.
אבא סיפר לי שאביו נשא בשנית לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה ובבית נותרו 4 ילדים. מאשתו השנייה, קרי אם אבי – שרה, היו לו עוד שלושה ילדים. סבתא שרה טיפלה בילדי הסבא, כאילו היו ילדיה שלה. לימים נפטר סבא יעקב (אב אבי) וסבתא שרה נותרה עם שבעה ילדים.
מצבה הכלכלי היה קשה מנשוא. סבתא שרה נאלצה לבקש מעט אוכל מהשכנים, והילדים למדו להסתפק במועט.
אבי נהג ללמד בבית אמי. סבא שמואל אסף ילדים לביתו ונהג ללמדם. סבתא שרה שמעה שבבית שמואל קאופמן ניתן לקבל מעט אוכל והיא הלכה מדוברו (הכפר בו אבא גר) לקניה אל בית אימא לקבל מעט אוכל.
אמי שמעה על אבי, אך מעולם לא חשבה להינשא לו, שהרי אבא היה ממשפחה ענייה, ואימא ממשפחה אמידה. באותם ימים היו נורמות חברתיות שאמרו בן עשירים לבת עשירים, ולא היה מכובד שאימא טובה בת שמואל קאופמן תינשא לאדם ממשפחה עניה.
אימא אמרה – לאחר המלחמה הפסיקו לדבר על יחוס, שהרי אין זה תורם מאומה לחברה. זה לא מגבש, זה מפריד.
אבא יצא לעבוד בגיל צעיר על מנת שיוכל לכלכל את משפחתו, והעיקר לדאוג לנדוניה לאחיותיו הגדולות, אחרת לא יוכלו להינשא.
לפני שפרצה המלחמה חלתה סבתא שרה, ואבא חש צורך להיות עמה. היא אהבה אותו מאד, בשל מסירותו, חריצותו ושקדנותו, אבא העביר את סבתא לבית חולים, ובאחד הימים ששהתה שם בא לבקרה. היא חשה טוב יותר ואבא שמח מאד וקווה שתצא משם מהר. סבתא שרה ליוותה את אבא לשער בית החולים ונפרדה ממנו וביקשה ממנו שיזהר בחייו.
כעבור מספר ימים שב אבא לבית החולים לבקר את אמו, ושם נודע לו שאמו נפטרה (לא זכור לי היכן נקברה ואימתי). בתקופת השואה סיפר אבי, כי שהה תקופה ארוכה ביערות כפרטיזן, נתפס והועבר לאושוויץ. לאבא היה מספר על היד. זכור לי סיפור קצר, כאשר שאלתי את אבא, כיצד ניצל מאושוויץ, אמר לי כי האנשים שהגיעו נדרשו לציין את מקצועם. אבא כתב שהוא "טישלר" – נגר. הוא אכן נלקח להיות נגר ועבודה זו הצילה אותו.
באפריל 1990 ביקרתי בפעם השלישית במחנה ההשמדה אושוויץ. נאמר לי כי בביתן 24 בארכיון ניתן לקבל פרטים על בני משפחה שהיו במחנה. ניגשתי לאשנב הקבלה וכולי רועדת, האומנם אמצע תעודה של אבא או אימא?
על פתק רשמתי באותיות לטיניות את שם אבא – מאיר רנד ואת שם אמי, סבי וסבתי. עקבתי בעיני אחרי הפקידה ולתדהמתי לא היה גבול, כאשר הפקידה הביאה לי מספר כרטיסיות (זה מסודר לפי ה-ABC כמו בספריה). בדקתי אחד לאחד.
הכרטיס הראשון היה על שם רנד מאיר ועליו מספר הזיהוי של אבא שנרשם על ידו, כאשר הגיע למחנה. כמו כן רשום היה מקום לידתו של אבא, עובדה שלא ידעתי קודם לכן. כמו כן מצוין היה שאבא הוצא ממחנה ההשמדה ב-21.1.45, כנראה השתתף בצעדת המוות לכיוון בוכנוולד.
מתוך ההיסטוריה ידוע, שבאותה תקופה הרוסים החלו ללחוץ על הגבול המזרחי, ואז נאלצו הגרמנים לסגת. הם הוציאו את אסירי המחנות ובקור הנוראי של חודש ינואר הצעידו אותם אל המערב. כמו כן היה מצוין באותו הכרטיס, שמקצועו של אבא היה נגר – טישלר, כשם שסיפר לי. ואף הסיבה לכך שאבא היה במחנה ההשמדה. חטאו היה "אסיר פוליטי".
כאשר קבלתי את הכרטיס צילמה אותו הפקידה וחתמה את חותמת מחנה ההשמדה. אחזתי בכרטיס, ידי רעדו ועיני זלגו דמעות. כשלוש שעות עמדתי ובכיתי. עצוב היה לי שהרי אבא לא היה עוד בחיים באותה תקופה ולא יכולתי לבוא הביתה ולומר: אבא מצאתי "אותך" באושוויץ. מאותו רגע אושוויץ איננה בשבילי מחנה השמדה מתוך דפי ההסטוריה. אושוויץ היא בשבילי "אבא שלי".
לא מצאתי כרטיסים של אמי וסבי וסבתי, יתכן והכרטיסים נשרפו, הושמדו ואולי נעלמו.
אבא אהב מאד את ארץ ישראל. הוא תמיד אמר, אני זכיתי מה שלא זכתה משפחתי אחי ואחיותיי, הוא היה מאופק, אך מלא שמחת חיים. אבא השתתף במבצע סיני. הוא היה נהג אמבולנס בתל נוף. הוא שב הביתה עם סיפורים על חיילים, שפונו מהחזית לבתי חולים, אך בקשו מיד לשוב על עקבותיהם. הם חשו "נפגעים", שהם אינם בשדה הקרב. זכור לי מימי לימודי בבי"ס התיכון, למדתי בבית צעירות מזרחי בתל אביב, אבא נהג להביא אותי לבית הספר. מדי בוקר נהג לתת לי 10 אגורות, ואני חסכתי אותן. כאשר שבתי הביתה שאל אבא "מה קנית תמורתן", וכשהשבתי "מאומה", הוא אמר שאם לא אבזבז לא ייתן לי יותר. אבא פשוט רצה לתת לי הרגשה טובה, שיש לי לא פחות מאחרות.
אבא שמח שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. הוא כמובן שילם לימודים אלו מחסכונותיו. הוא מעולם לא דרש ממני השתתפות בשכר הלימודים. הצלחתי הייתה הצלחתו. לכל מקום שהלכתי לקחתי עמי את אבא, טיולים באוניברסיטה עם פרופ' אליצור, מסיבות בביה"ס. גאה הייתי באבי, למרות שהוא היה רק פועל בעיריית תל אביב.
אבא אהב מאד את נכדותיו עינת ואפרת. הוא נהג ללכת מתחת לשולחן ולשחק עימהן במחבואים ובתופסת.
אבא יצא לפנסיה בגיל 65 והוא היה נראה באותה עת כמו אציל פרוסי, אך אבא שרגיל היה לעבוד השתעמם בבקרים. הצעתי לו להשתלב בלימודי מבוגרים באוניברסיטה. העניין מצא חן בעיניו. הוא מצא עבודה כמחסנאי בכפר אז"ר. אבא היה בדרך כלל איש בריא. זכור לי כאשר התקרר ניגש לקופת חולים לקבל תרופה, בדרך כלל זרק את התרופות. הוא פשוט לא יכול היה לשבת בבית.
כעבור שנתיים, כאשר היה אבא בגיל 67, היה זה באחד מימי יולי 1979, הוזמן לבר מצוה של פרטוש. הבר מצווה התקיימה בישיבה בגבעת שמואל. אבא הגיע למקום, שר ורקד עם בני המשפחה. למחרת חש אבא בבטנו. אני גרתי באותה תקופה בקריית טבעון. אימא נבהלה מאד ולקחה את אבי לבית החולים. אני, שנהגתי לצלצל שלוש פעמים, הודיעו לי כי היה לאבא קלקול קיבה, ואין זה דחוף. טוב אם אגיע למחרת היום. ואכן גרי היה באותה עת במילואים, לקחתי את עינת ואפרת וירדנו לתל אביב.
הגעתי לבית החולים בשעה 2.00 בצהרים. נמסר לי כי אבא בהתאוששות, וכששאלתי מדוע, נאמר לי: כי הוא עבר ניתוח בבטנו. לא הבנתי מה קרה, הרי כלל לא היה חולה.
כעבור שעתיים הוצא אבא אל המחלקה כשהוא מחובר לצינורות. מעולם לא ראיתי את אבא במצב מעין זה. פחדתי, דאגתי אך קיוויתי, כי גדולים רחמי שמים ואבי יצא מעניין זה בשלום, הרי הוא אינו חולה.
אבא, שאמור היה להתעורר מן הניתוח – מן ההרדמה לא התעורר.
ביקשתי שתהיה אחות צמודה למיטתו, אני כבר אשלם. ואכן מצאו אחות שישבה לידו כל הלילה. למחרת לא השתנה מצבו. ביקשתי מהרופא הסבר לכל אשר ארע עמו, והרופא אימא שהיה לו סיבוך במעיים, תופעה נדירה, ספק אם יישאר בחיים. נסעתי מיד לבני ברק אל הרבי מספינקא בתקווה לקבל ברכה. נאמר לי כי הרב מתבודד באחת הדירות. מצאתי את עוזרו, סיפרתי לו שיאמר לרב להתפלל לשלום אבי. אבא לא התעורר מהניתוח.
באותה תקופה שבי וחיים גרו בהרצלייה, ואנו גרנו בביתם. בלילה קבלנו טלפון – השעה הייתה 2.00 אחרי חצות – אבא חש ברע, בואי מיד. באתי, אבא כבר היה מת!
אבא נפטר בט"ז תמוז תשל"ט.
אבא נקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.