רצו

גרו בברק. יהודים רעבו לפת לחם, למעט מרק. הגרמנים נהנו להתעלל ביהודים. הם ציוו עליהם לרוץ עם הסיר לקבל מרק ולרוץ חזרה למקומם. כמובן שהמרק נשפך על הארץ, ואוי היה לו לאותו יהודי אשר העז להתכופף וללקק את הרצפה. הגרמנים צחקו ואמרו, בלאו הכי את כולם יהרגו, ומדוע עלינו להאכיל אתכם.
אימא קיבלה חתיכת לחם יבש ומעט מרק דלוח בכלים חלודים. ברצו היה קרמטוריום, בו נהגו לטבוח יהודים בימי ששי – מעין קורבן לשבת. כולם ידעו, יום ששי הוא יום השחיטה. מדי יום זו נערכה סלקציה. הוציאו את האנשים מן הברק, ולפי הנחיה של ימין ושמאל – הופנו מי לחיים ומי למוות. עצוב הלב ומבויש מספרת אימא, "בדרך כלל בשבת היה לנו יותר לחם, כל מה שנשאר מן האנשים שנלקחו לקרמטוריום".
לאימא היה כלי קטן חלוד וכף, אותם תלתה בצד הבגד. ואכן, כלים אלו ליוו אותה לאורך הדרך. מדי יום חמישי קיבלה אימא מעט מרגרינה למרוח על הלחם, אבל היא אף פעם לא עשתה זאת. היא הוציאה מן המעיל חוט, השחילה בתוך המרגרינה, וכך הפכה המרגרינה לנר.
מדי יום ששי נהגה אימא להדליק נר לכבוד שבת, כאשר הנר היה כמובן מתוצרת עצמית. אימא סיפרה, שכאשר ברכה על הנרות, ברכו עמה שאר הנשים בברק, ומיד פרצו כולם בבכי.
באחד מימי השישי, נכנסה לברק הקאפואית (שוטרת יהודיה, שהייתה אחראית על הברק), ושאלה: של מי הנרות? אימא קמה ממקומה ואמרה: "שלי". הנשים הביטו באימא וחשבו, הנה זהו הרגע בו תוצא אמי להורג. הקאפואית הביטה באימא ולא אמרה דבר, ואף עזבה את הברק.
אימא אמרה לי: "אין ספק, בתי, שמלאכים טובים ליווני כל הדרך. אחרת לעולם לא אצליח להבין אילו ניסים אירעו לי בימים הקשים".
באחד הטרנספורטים הגיעה לרצו אישה מסלובקיה, ועמה הגיעו עוד חמש מאחיותיה. היא ביקשה שאימא תספר איך נשארה בחיים!
"באותה תקופה", מציינת אימא, "התחלנו לחוש כי הגרמנים מאבדים כל סבלנות ושליטה עלינו. הבנו כי משהו עומד להתרחש. לאמתו של דבר, אמרנו, גרוע מזה כבר לא יכול להיות. ואכן, באחד הבקרים הכינו אותנו לטרנספורט למקום בלתי ידוע, וחשנו כי הגרמנים זרקו את כלי הנשק והתחילו ללכת. כולנו צעדנו דרך ארוכה, ורבים החלו לברוח לצדי הדרכים". אף אימא עשתה כך. עמה ברחו גם שתיים מתוך שש האחיות.
אימא ברחה לצד הדרך. במקום זה היו שיחים גבוהים. היא נכנסה בין השיחים והטרנספורט המשיך. אימא, שהייתה מאד מאד רעבה וגם צמאה, שמעה ברקע מים מפכים. היא אכן הבינה שהיא קרובה למקום מים. היא הלכה בעקבות הקולות ואכן הגיעה לנהר, ואף התגלו לנגד עיניה שני ברווזים קטנים. בלי לחשוב פעמים, אימא לקחה את הברווזים, סובבה להם את הצוואר, לקחה מעט עשב יבש, הצליחה להבעיר אותו ובישלה את הברווז עם מעט מים מן הנהר. כך, אומרת אימא, היה לי כוח להמשיך ללכת.
היא ושתי הנשים המשיכו בדרכן, ולפתע ראו טרנספורט נוסף של יהודים הרוגים שוכבים על הרצפה. אימא אמרה לרעותיה: כאן אסור להישאר לישון, שמא יהרגו אותנו. לפתע שמה לב כי רגל אחת התנפחה לה מאד, והקשתה עליה את ההליכה.
אחת מרעותיה אמרה, מצאי חתיכת בד, שפכי עליה שתן, שימי על הרגל והכול יסתדר. אימא, שלבשה מעיל קרוע, חתכה חתיכת בטנה, שפכה עליה שתן, ואכן עם בוקר נעלמה הנפיחות.
ושוב יצאו הן לדרך.
"בצדי הדרכים", מספרת אימא, "ראינו אנשי ס.ס. נסים על נפשם, וזאת מאחר והרוסים נראו בשטח".
אימא נפגשה עם מספר אוקראיניות (נשים מאוקראינה), והן החליטו להמשיך יחד. לפתע הגיח מולן איש ס.ס. ואמר: אם לא תלכו מהר יותר, נהרוג אתכן. אימא המתינה שאיש ה-ס.ס. יפנה מבטו לצד אחר, והיא ברחה ליער. עמה ברחו עוד כמה נשים.
לפתע הן שמעו קולות ירי. אימא ידעה שה-ס.ס. רודף ומחפש אותן. אימא ציוותה על הנשים להתחבא מתחת לגשר שהגיעו אליו. הן נצמדו ראש אל ראש וכך נרדמו. עם בוקר רצו לאכול, לפתע ראו אפונה, אבל היכן מים? אחת הנשים ראתה בקרבת מקום שלולית, שמעליה צפה ירוקת. היא הציעה לאימא לבשל בסיר מים עם אפונה. עוד הן יושבות מתחת לגשר, הגיע מולן מבוגר ועמו בחור צעיר. הבחור הצעיר ניגש אל אימא ואמר: את באה לחיות עמי. אימא נבהלה. האיש חש בכך ואמר בקול רם יותר, את באה עמי. אימא השיבה: "רחם עלי, אני נמצאת כאן עם אחיותיי, אני הבכורה, לא אוכל לעוזבן בימים אלו", ואכן האיש עזבה לנפשה.
כך שכבו אימא עם "אחיותיה" שלושה ימים רצופים ביער, מבלי שאוכל בא לפיהן. לאט לאט הכל נעשה רגוע, אנשי ה-ס.ס. נעלמו והרוסים נראו במקום.
אימא וחברותיה צועדות, מבלי לדעת לצפון הן הולכות או לדרום. לפתע נקלעו לשדה ענק, ובו היו תרנגולות. יצר התאווה קרב את אימא אל התרנגולות. לפתע הגיע מולה פולני. הפולני היה חמוש ברובה, הוא ניגש אל אימא ואמר: "מה את?" אימא אמרה: "ישו ומריה, אני גויה". והפולני השיב לה: "את משקרת". ואמרה: "ואם כן?" השיב: "אני אהרוג אותך." אימא פרצה בבכי והתחננה-"תרחם עלי, נדדתי כדי לחיות". ואז שחרר אותה הפולני.
כעבור כמה ימים נראו הרוסים. אחד מהם ברכבו התקרב לאימא ואמר: "את אישה נהדרת, בואי אתנו". אימא הבינה את כוונתם הזדונית, אך בלית ברירה חלשה הייתה מלהתנגד. הם עצרו בפונדק על מנת לשתות. הם הזמינו גם את אימא לשתיה, אך אימא מאנה. הם אמרו לה: המתיני לנו בג'יפ, מכאן אנו נוסעים לניברנדנבורג (על גבול צ'כיה גרמניה).
לפתע הגיע קצין רוסי צעיר, ואימא בחיוכה הקבוע אמרה לו, "תעשה לי טובה, הגברים הרוסים נכנסו לפונדק, הם מבקשים לקחת אותי עימהם, אנא הצילני!" הרוסי ציווה עליה לרדת מן הג'יפ. אימא חששה שמא יראו אותה, אך הוא ראה את הפחד בעיניה והסביר לה: "אל תדאגי, אני הקצין שלהם". אימא החלה לנוס על נפשה, וכל אותו זמן הביטה אחורה אם אין הרוסים עוקבים אחריה. ואכן, הקצין הרוסי שמר, שאיש מהם לא יפגע בה לרעה.
כך צעדה אימא במשך מספר ימים עד שהגיע לגבול צ'כיה, שם פגשה טרנספורטים של יהודים נודדים המחפשים "בית". אחד הטרנספורטים החל בדרכו לפראג, ואכן, כאשר הגיעה לפראג עלתה על הרכבת והגיעה איתה לפרסבורג (פרשוב).
(כאן איני זוכרת אם שאלתי את אימא, האם היה לה כסף? כיצד עלתה לרכבת?)
עובדה אחת ציינה אימא, בתקופה זו חשו כולם כי המתיחות עברה. נראו פליטים רבים נודדים בצידי הדרכים. כמו כן נראו יהודים צעירים וזקנים מוטלים בצידי הדרכים, יהודים שמתו כתוצאה מרעב ומצמא, כאלה שהגיעו לסוף המלחמה, ולא זכו להישאר בחיים