גיטו אופולה – אזור לובלין

לאחר אותו ליל בלהות, כאשר הנעליים קרועות, רטובות, הפה יבש למעט מים, דחפו את האנשים לתוך צריף שנקרא גם בשם ברק. כעבור זמן קצר נודע לאמי כי אמה – סבתא פנינה – אף היא במחנה. האב – סבא שמואל, שהיה קשור מאוד לאמי – פרץ בבכי נורא, ושאל: איך את בתי הגעת לכאן, למצב הזה? ומי יודע מי יצא מכאן? ושאלתו הייתה לאן? למה? – אך התשובה אין!
בחצות אספו את הגברים הצעירים ושוב בלי הסבר ובלי יעד. סבא שמואל אמר לאימא – בואי תגורי איתנו עד שבעלך ישוב. אימא שמחה – סוף סוף תחזור להיות בחיק אבא ואימא.
אך להיכן לוקחים את הבעל? ולכמה זמן? והאם ישוב?
כעבור שלושה ימים הוחזרו הגברים וגם הבעל, אך הם הועברו לברק אחר והגישה אליו הייתה בלתי אפשרית. אימא ביקשה רק לראותו – לומר לו מילה, אך הגרמנים אסרו עליה ועל רבים כמותה. היא עמדה על יד הגדר בוכה, אך לדמעותיה לו היה עונה ומשיב.
אימא אמרה: "מאומה לא עזר". את הגברים שהחזירו שלחו למחרת בבוקר למחנה עבודה ששמו היה סדורקי. הגברים עבדו שם כחצי שנה. מה שידוע לאימא מעדויות הוא, שהגיסים ברחו ואילו הבעל נשאר שם, וכנראה מצא שם את מותו בקבר אחים.
כאשר נלקח הבעל החליטה אמי, שנשארה עם הוריה, לצאת לעבודה. כאן ביקשה אימא לציין שאחותה חיה לא רצתה שהיא תגור עימם, כי היא ידעה שאבא - סבא שמואל מאד אוהב את אמי, אבל סבא שמואל לא היה מוכן לשמוע מילה. הוא אמר, אם זהו גורלנו הרי ישנו משפט יהודי עתיק האומר "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". אימא קיבלה החלטה, שהיא הולכת לעבוד במחיר חמישה זלוטים. זאת על מנת לקנות מעט לחם להורים, לאחותה חיה ולילדים של האחות. עבור סכום זה אימא שפשפה רצפות עץ וכיבסה. יום אחד הגיעה סבתא פנינה למקום עבודתה ופרצה בבכי נורא: "לשם כך את הגעת לאופולה, לעבוד כל כך קשה כדי שאנו נוכל לקבל מעט לחם, את בתי היקרה , שמאומה לא רצית לקחת מאיתנו ביום נישואיך, את שהיית תמיד המלאך של הבית?!"
סבתא פנינה התביישה כשאמי שטפה רצפות בבתי אנשים, עדיין המעמד שיחק תפקיד. אבל אמי ז"ל, שהייתה אישה חכמה, אמרה: אימא, לא הזמן כעת לדבר על מעמדות, אם זהו גורלנו, בואי נשמור על שפיות דעתנו. המטרה הייתה להרוויח כמה אגורות, כדי לקנות לחם ולהתקיים פיסית.
אימא עבדה גם במחנה של ה-S.S. אף עבודה לא הייתה בזויה עבורה. היא ידעה, שעליה לכלכל את הוריה, אחותה וילדי האחות. יום אחד ניגשה אליה אישה פולניה ושאלה אם היא יודעת לאפות עוגות, אמי השיבה בחיוב והפולנייה לקחה אותה לעבודה. במקום זה אימא אכלה בצק גבינה, העיקר לשבוע מעט.
יום אחד החליטה אימא, שהדרך היעילה ביותר היא "לגנוב " תפוחי אדמה. כל יום כשהייתה יוצאת מהעבודה הכניסה לתחתונים תפוחי אדמה, והביאה אותם אל ההורים. סבא שמואל, שכאמור כאב את העובדה שבתו האהובה עובדת כל כך קשה עבורם, החליט – שגם הוא יוצא לעבוד. אמי – לא נתנה לו לצאת לעבודה. היא ידעה שהוא אדם מבוגר, ואף עלול לקבל "מכות", עובדה שעלולה למוטט את המשפחה, ועל כן החליטה שכל עוד היא יכולה, היא תישא בעול. אכן בלי לשאול היא המשיכה בכל העבודות, כולל גניבת תפוחי אדמה.
יום אחד קרא לה סבא שמואל הצידה ואמר "טוביצ'ה בתי, קחי כריך נוסף, כי אחותך חיה נתנה לך כריך דק מאוד". אימא ציינה בזאת את דאגת אביה אליה. גם ברגעים קשים מנשוא, כאשר המאבק היה על עוד פרוסת לחם, שפירושו מוות או חיים – אבא שלה דאג לה.
אימא ציינה כי באופולה נולדו ילדים רבים. הרבה מאד אמהות צעירות מתו מרעב, והתינוקות התגלגלו בין האנשים. הבכי, התנאים היו קשים מנשוא. במקום שאימא ישנה היו עכברים. היא הייתה מודעת לכך, אך ציינה העיקר שעבר עוד לילה ונותרה בחיים.
יום אחד קראה לה אמה – סבתא פנינה ואמרה: "יש כאן עלית גג, אולי יש שם מזרונים, נוכל לקחת ולישון עליהם במקום לישון על הרצפה. אימא עלתה והורידה מזרון, סבתי ביקשה להוריד את הבד של המזרון שגם אותו אפשר לנצל ולשכב עליו. לפתע נפלו מתוך המזרון גופיות, תחתונים, חולצות והעיקר יהלומים. אמי מאד שמחה, כי היא חשבה למכור את ה"סחורה" וכמובן לקנות אוכל.
אמי לקחה את הבגדים לשוק, לפתע הגיע יהודי פולני ושאל מהיכן הבגדים? את גנבת אותם? אמי השיבה שהם הובאו מצ'כוסלובקיה, והוא השיב אלו בגדים מפולין. הוא שרק לאחד מאנשי הצבא. השוטר הגיע והוביל את אימא לתחנת המשטרה. הייתה זו תחנת משטרה של יהודים. שם קיבלה אימא מכות, על מנת שתלמד לא לסחור בבגדים פולניים. כאשר הובלה אימא מן השוק אל תחנת המשטרה, עמדו אנשים מהצד והביטו "כיצד מובילים את הגנב"!!
אחד האנשים אשר הכיר את אימא רץ לספר להורים שבתם מובלת למשטרה, ושם ודאי יכו אותה עד זוב דם. ההורים ביקשו לרוץ לתחנת המשטרה, אך במחשבה שנייה, העדיפו להסתגר בברק עד יעבור זעם, שמא גם הם יוסגרו. אכן לקחו לאימא את הכול, ואחר כך היא שוחררה ושוב חזרה לעבודה.
יום אחד הופיעו שני הגיסים, האחים של הבעל מסדורקי, וסברו שהם נמצאים במחנה עבודה. הארמין לא העז לברוח עמם ונשאר שם. אימא ניגשה אל אחד השוטרים היהודים וביקשה להצטרף אל הבעל – אלא שהשוטר אמר לה "לא כדאי לך"!
שני הגיסים ביקשו לברוח מאופולה. אימא קנתה עבורם שני מעילים במחיר 30 זלוטים. המטרה הייתה שייראו כמו גויים. היא הלבישה אותם, והם אכן ברחו.
יום אחד הופיע האח שייע, והוא החליט שהוא באופולה לא יישאר. הוא יברח. האחות חיה אמרה לו שבוורנוב, במקום בו נישאה, השאירה את כל רכושה, יש לה כסף. "לך לשם הבא את הכסף על מנת שנוכל לחיות".
אימא ביקשה משייע שיברח מכאן לפני שיהיה מאוחר. היא הוסיפה, "לך לשזיקרד, מקום בו גרה בזמן נישואיה להארמין, והבא משם את הדברים שהשאירה אצל הגויים".
יהודים רבים האמינו שהצרה תחלוף מהר. הם השאירו חפצים וכסף אצל השכנים הגויים, מתוך תקווה ואמונה שביום מן הימים – כאשר ישוב העולם למצבו הראשוני, ישיבו להם השכנים את רכושם ויחיו כפי שחיו פעם. כאן התערבה האחות חיה ואמרה: "מה את בכלל השארת בשזיקרד" – עובדה שהכאיבה לאימא מאד! האם זה הזמן לעשות חשבונות?!
האח שייע ברח ליער עם עוד כמה גברים. ביער נתפסו ע"י הגויים ונהרגו. עובדה זו נודעה לאמי מפי אחד האנשים שהיה עימו. אותו אדם שמע רעשים, עלה על אחד העצים וכך נותר בחיים. אימא פגשה אותו לאחר המלחמה והוא סיפר לה, שהיה עד לרצח של קבוצת הגברים.
יום אחד התקבל לאופולה מכתב מהאחות יטה, שבו כתבה להורים, איך זה שהיא נמצאת בדאבלין, מחנה אחד קרוב ללובלין, ואילו טובה נמצאת עם המשפחה. הייתה לה הזכות להיות איתם? גם על כך אימא לא הגיבה!
באופולה שהתה אימא ששת חודשים בהם עבדה בכל העבודות הקשות, על מנת להחיות את הוריה, אחותה ועצמה. באחד הלילות החליטה אימא, מאחר ואין רואים את הסוף, כדאי לקחת יוזמה ואולי לברוח ממקום זה, כך החלה אימא לתכנן את הבריחה!