הבריחה

אימא עקבה בדריכות אחר הנעשה מסביבה, ונודע לה כי הטרנספורט הראשון של היהודים יצא ביום רביעי בשבוע, ואת כל היהודים שרפו. כאן החליטה אמי, שיותר גרוע לא יכול להיות ועליה לברוח מאופולה. ביום ששי בבוקר, הודיעה אמי לסבתי, שהיא הולכת לקנות נרות, ואכן כך עשתה. בדרך היא פגשה בחור מוכר העונה לשם יוסל'. הבחור שאל את אמי, האם היא יודעת את אשר ארע לאמו, או היכן היא. אמי אמרה: "יוסלה, את אמך לקחו לטרנספורטר - היא כבר איננה, בוא תהיה עמנו בשבת".
אימא הציעה ליוסלה, לבילה פרידמן (מהמשפחה של יטה אחותה) ולגרוס – לברוח. כאשר אימא נשאלה, להיכן? תשובתה הייתה – לסוף העולם!
חיה אחותה, שהייתה מאד ביקורתית כלפי אמי, אמרה בנוכחות הורים, "ראו את הקטנה הזו – היא רוצה לברוח. היא כלל לא יודעת היכן היא נמצאת". אמי כהרגלה בקדש לא ענתה. היא הדליקה נרות שבת, והודיעה להוריה – "אבא אימא – אני הולכת!" אביה, שאהבה מאד, שאל: "בתי לאן?" ואמי ענתה: "לסוף העולם! העיקר לא ללכת כצאן לטבח".
הגיטו היה סגור ונעול עם חוט תיל. ההורים של אמי ליוו אותה עד הגדר. סבתי אמרה לאמי, "טובצ'ה בתי, אשים לך מטפחת ראש שלא תתקררי". אמי הסכימה. במקום שדרכו ביקשו לברוח, היה קרש. אמי נתנה מכה לקרש בגדר, הקרש נשבר. אמי והבחורים שהיו עמה ברחו, ולאחר מכן ברחו דרך אותו מקום יהודים נוספים.
מיד לאחר הבריחה הם פגשו פולני, שעשה רושם כאילו הוא מוכן לעזור. הוא הוביל אותם עם עוד קבוצה של יהודים, ולפתע עצר ובקש כסף. אמי אמרה לבחורים להתכופף ולהתחבא בצל השיחים, עד שהפולני יעביר את היהודים, שהרי ידעה אמי, כי אותם יהודים שאין ביכולתם לשלם, אחת דתם, להיהרג ע"י הפולני.
אכן, אמי עם הבחורים התחבאו בצל השיחים, עד שהקבוצה עזבה אותם. עם אור היום, ראתה אמי במרחק מה בית קטן. היא הציעה לבחורים לנסות להיכנס לשם. אמי הלכה בראש החוליה ונכנסה. בבית ישבה גויה זקנה, אמי הסבירה לה שהם ברחו "משם" – מגיא ההריגה, והם מבקשים מקלט עד הערב. הגויה העלתה אותם לעליית הגג, ואף סיפקה להם מעט תפוחי אדמה. כך היו שם עד הערב.
אימא פנתה לאחד הבחורים ובקשה ממנו, למסור את מעילו לפולניה, על מנת שתלווה אותם עד היער. ואכן אחד הבחורים הוריד את מעילו ונתנו לגויה, והיא ליוותה אותם עד היער. בדרך פגשו שני פולנים. הפולנים עצרו את אימא ושאלו – את ברחת מגיטו אופולה? אימא הכחישה מכל וכל והודיעה שהיא גויה, וחזרה והדגישה זאת. כאשר ראתה שאין הם מניחים לה, היא הודיעה להם כך: "כן, אני יהודיה, אבל אני פשוט רוצה לחיות". אחד הפולנים לקח את האקדח, שהיה ברשותו, והצמידו ללב של אימא, והשני חטף לו את האקדח, ואמר: "ידעתי שאת יהודיה, לא אפגע בך לרעה, כדי שאלוהים לא יעניש אותי. עברי את היער לא בדרך הראשית, שם ישנם נאצים". אמי הודתה לו מאד והמשיכה בדרכה עם הבחורים, לפי הוראות הפולני.
לפתע ראתה אמי שוטר פולני. היא שאלה אותו היכן היא נמצאת, והפולני ענה לה, "עזבי אותי, אחרת אהרוג אותך".
ככל שהתקדמו ידעו פחות היכן הם נמצאים, אך המשיכו ללכת. לפתע ראתה אמי ביער בית עזוב. היא הציעה לבחורים להיכנס, אולי נשאר שם מעט אוכל. בשקט, בדממה, התקרבו אל הבית ובדקוהו מכל צדדיו. משראו שאין איש, נכנסו לתוכו, מצאו שם מעט תפוחי אדמה. הם כמובן אכלו אותם בלתי מבושלים והמשיכו בדרכם, מפחד הנאצים. ככל שהתקדמו בדרך החליטה אמי שכדאי להיפרד, כי הקבוצה גדולה מדי. מיד עם קבלת ההחלטה, היא הודיעה לבחורים שבמקרה ויתפסו הם פשוט לא מכירים זה את זה, ובנוסף לכך הם כולם גויים.
כעבור יומיים של הליכה, מבלי לדעת מהיכן ולהיכן, הם נפלו לידי הגסטאפו. הגסטאפו חשב פשוט להרגם, ולפתע זינק אחד מחיילי הגסטאפו הצעירים ואמר לחבריו, שלח אותם מעל פני בזה הרגע.
אמי, שהייתה אישה נאה, מצאה חן בעיני אחד מחיילי הגסטאפו, שהיה בחור מסלובקיה ושאל את אמי: מי את? מהיכן את? אימא ענתה: אני גויה, ולקחו את בעלי לצבא והוא פשוט נעלם. חיילי הגסטאפו החזיקו אותם בכוח, והביאו אותם לצבא הפולני. השוטר אמר: "אני לא יודע מי היא, היא טוענת שהיא גויה".
את אחד הבחורים שהיו עם אימא, הרגו מיד. אימא הציעה, שהיא תישאר לעבוד בשטיפת רצפות. אחד מחיילי הגסטאפו שאל, האם תהיה מוכנה לעבוד בצחצוח מגפיו. אימא שלי הודיעה, "בודאי, עשיתי זאת פעמים רבות בעבר", ואכן זאת הייתה סיבה נהדרת להשאירה במקום, והיא אכן עשתה זאת.
בשלב זה בחיים, אמרה לי אימא, היא חשה, כי חיה די! היא ביקשה מהשוטר לגשת לשרותים, בתקוה שתוכל שם להתאבד. אימא ישבה שם זמן רב, עד לפתע נשמעו דפיקות עזות על הדלת – הפולני רצה לדעת היכן היא. אימא הודיעה לו, שעדיין כואבת לה הבטן.
עם רדת הערב, השוטר הפולני שחרר אותה, בתנאי שתבטיח לו, שאין היא מתקדמת ביום, רק בלילה, אחרת תיתפס ע"י הנאצים.
עם רדת הלילה ראתה אמי שהולכת להיות אפלה בסביבה. היא התקדמה מהר לכיוון האור שנצנץ מרחוק. אכן הייתה זאת תחנת רכבת. אימא בקשה לנסוע ברכבת. הקונדוקטור הודיע לה, שאין הוא ממליץ לה לנסוע מתחנה זו, שהרי בקרבת מקום ישנו מחנה חיילים נאצים, והציע לה לברוח לפני שתיתפס, וזאת בגלל הלבוש המוזר.
אימא, שראתה פולניה בסביבה, הציעה לה למכור לה את שמלת הדיפטין, ובמקום זאת קיבלה בגד סמרטוט, וזאת על מנת לטשטש את זהותה.
התחנה אליה הגיעה אימא הייתה רוזדוב.