סנוק

עם עצירת הרכבת המתינו בתחנה גרמנים. אימא לא ידעה מה לעשות, אך החליטה "אין מה להפסיד". ברגע שירדה מן הרכבת, נתפסה ונלקחה למטה המשטרה. מיד עצרו אותה נשים פולניות.
אימא, שהייתה שבורה ברוחה, האמינה שיש אלוקים, ויבוא יום שהיא אכן תצא מן הגהנום. מתי? אין לכך תשובה, אך כבר נאמר, שאין לסמוך על הנס. ואכן אימא נהגה לצום בימים שני וחמישי, כדי שה' ישמור עליה.
אימא, שהציגה עצמה כגויה מוחלטת, נלקחה יום אחד לבדיקה במכונת אמת. "בדרך" התפללה, שהמכונה לא תגלה את האמת, ואכן כך היה. המכונה זיהתה אותה כגויה לכל דבר, והנאצי הסכים לשחררה מן המכונה, אך שלח אותה חזרה לתא המעצר, כי עבורו הייתה עדיין חשודה.
אימא ציינה בפני, כי בלילות, כאשר כל האסירות האחרות ישנו, אימא נשארה ערה. לשאלתי מדוע, השיבה – כי פחדה שתדבר מתוך חלום, ואז יזהו אותה על פי שפת האם שלה. לילה אחד, כאשר הייתה מאד עייפה נרדמה, ולפתע התגלה בחלומה אביה, סבא שמואל קאופמן, ואמר לה: "בתי, אני אוסף עוד תשעה יהודים ואנו עורכים עבורך מנין ומתפללים לשלומך, שתנצלי מבית הסוהר". ואימא אמרה לו "כן, אבא, אני רוצה לצאת מבית הסוהר, אני צמה בימים שני וחמישי", וסבא אמר: "גם אני צם עבורך, בתי".
לילה אחד, ראתה אימא בחלומה, אדם זקן יושב על המטה ואומר לה: "בואי בתי, את תנצלי, אך יהיה עליך לעבור דרך הצלב" – ונעלם! אימא לא הבינה את פשר החלום, אך לבה היה מלא תקווה.
באחד מימי שני בהם צמה, נגש אליה סוהר ואמר לה: "בואי אתי, קצין ה-ס.ס. רוצה לראות אותך. הוא אומר שאת מאה אחוז יהודיה, וכל אשר אמרת במכונת האמת זהו שקר, שהרי את רוצה לחזור למקום ממנו באת".
אימא הוזמנה לרופא בית הסוהר, שאמר לה: טרזה וורגוביצ'ובה (זה היה שמה הגויי של אימא) מי את? ואימא ענתה: ישו ומריה, אני גויה כמוך דוקטור! (אימא אמרה זאת בשפה הגרמנית, בה שלטה היטב).
והד"ר שאל: האם את יודעת את שנים עשר השליחים?
ענתה אימא: בודאי.
היא הצטלבה ו"דקלמה" את שנים עשר השליחים. הדוקטור שאל שאלות מתוך הברית החדשה ואימא השיבה, ואז טפח הד"ר על שכמה של אימא ואמר לסוהרים ולקצין: היא מאה אחוז גויה, תנו לה לצאת. אימא לא ידעה מהיכן היא יודעת כל זאת. אין ספק שתפילתו של סבא שמואל עמדה לימינה ובזכותו ניצלה.
ביום רביעי יצאה אמי לדרך. ליוו אותה אנשי ס.ס. בדרך עברה תחנת משטרה נוספת, אלא ששוטרים אלה הסבירו שהיא פליטה ויש לאפשר לה להמשיך.
כאשר הגיעה לתחנת הגבול, הייתה שם משטרה סלובקית. שני אנשי ה ס.ס. בקשו אף כאן לאפשר לפליטה להעביר את הלילה, ואכן הסכימו ואפשרו לה זאת. בחוץ ירד שלג בגובה כמעט מטר,ף ואימא כמעט קופאת מקור, אך היא חשה כי זהו הרגע ללכת. ולפתע היא חושבת, "כדאי לבקש אישור שאני גויה – פליטה צ'כית". אימא מבקשת מה-ס.ס. אישור על כך והוא אכן נותן לה. הנימוק לבקשתה הוא, כי היא מבקשת לשוב אל בעלה בצ'כוסלובקיה, שנלקח לחזית, והיא מקוה לפגוש אותו. אימא ביקשה גם חותמת למכתב ואכן ניתנה גם החותמת, ועכשיו הבינה אמי, כי יד ה' בדבר, וזה הרגע להעלם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
אימא עומדת, מביטה לצדדים. אין איש, הקור חודר לעצמות, השלג ממשיך לרדת, אך יש ללכת. השאלה המנקרת – לאן? לאיזה כיוון? אימא, כהרגלה, פנתה לאלוקים בתפילה בזו הלשון: "בתך אני, תעזור לי, אין לי יותר כוח". ולפתע חשה זעזוע בכל גופה, והיא החלה לרוץ, מבלי לדעת להיכן היא רצה. היא לא רואה היכן היא – לא בית! לא אדם! כפות רגלי ארנבות. היא מבקשת לעצור, אך גם זה לא התאפשר לה – הייתה זאת "ריצת אמוק". היא החלה לצבוט את עצמה – האם היא יצור חי?
עם הריצה הגיע השחר והיא רואה סימן לעיירה מוכרת – "משלברץ". תוך כדי מנוסתה פגשה לפתע פולניה. אימא פחדה להיחשף, וזאת פנתה אל הגבר שעמד לצידה ואמרה, בודאי פליטה יהודיה. אימא לא השיבה במלים, רק הראתה את האישור של קצין ה-ס.ס. הגבר קרא, הביט על אימא, והצביע על תחנת הרכבת הקרובה, ואמר: עוד מעט יוצאת רכבת ל"רוסקה קניה", רוצי ותספיקי אותה.
אכן, אימא רצה ועלתה על הרכבת. תוך כדי נסיעתה נזכרה כי יש לה משפחה ברוסקה קניה, משפחת ויס, שהיו קרובים לבעל של אחותה. ואכן עם ירידתה מן הרכבת שאלה למגורי המשפחה, ואמנם השיבו לה. כשהגיעה לביתם אמרה: "אני הבת של קאופמן, באתי מעולם אחר תחביאו אותי – אני רוצה לחיות". הם אכן החביאו אותה בביתה. אימא אמרה להם: אני מלאה בכינים, תנו לי מים ובגד כדי שאוכל להתרחץ. בערב ישבה באחת הפינות שהקצו לה בבית, כשהגיע בעל הבית, סיפרו לו שהבת של קאופמן נמצאת בביתם, שהיא באה מעולם אחר ויש לעזור לה. אדון ויס הכיר את סבא שמואל.
אדון ויס ניגש אל אימא ואמר לה: "אין ספק שיהרגו אותך". אימא אמרה, "באמת תודה, סימן שאיש לא רוצה להציל אותי, תודה, תן לי ללכת, בבית כזה איני רוצה להישאר". אימא בכתה בליבה, האומנם גם היהודים נעשו שונאים, באיזה עולם אנו מצויים? אדון ויס ענה לה "עכשיו לא אתן לך לצאת, כאשר יחשיך אשלח אותך להימנה , שם ימתין לך גרובר". ואכן ויס הודיע לאדון גרובר בטלפון שאימא מגיעה.