אושוויץ

אימא הגיעה בטרנספורט לבירקנאו. הרכבת נכנסה לתוך מחנה ההשמדה. הפליטים הורדו על הרמפה הידועה לשמצה. שם עמד ד"ר מנגלה, אשר גזר לחיים או למוות. הוא נקרא בפי האנשים "מלאך המוות". כאשר הורדו מן הקרון, הוא כיוון באצבעו – ימין חיים, שמאל למוות.
באותה עת "ניקה" היטלר את סלובקיה, ונערכו המשלוחים מן הערים הקטנות אל בירקנאו מבלי לעבור את אושוויץ A. יותר לא קיבלו אישורים פיקטיביים. היטלר החליט על השמדה המונית.
כאשר הורדו מן הרכבת אל הרמפה, נשלחו הנשים לברק, שם הופשטו עירומות כביום הוולדן וגזזו להן את השיער מכל חלקי הגוף.
לאחר מכן הוצאו ל"צאל אפל" – זהו מספור של האנשים.
הקור היה נוראי, אך איש לא פצה את פיו. נשים עמדו עירומות, ליד גברים עירומים.
כידוע, מטרת הגרמנים הייתה פשוט לשבש ולטשטש את הצד ההומינטרי של האדם.
לאחר ספירת האנשים, הם הוכנסו ל"לאגר A" שם חיכו להם שני אנשי ס. ס., אשר כתבו להם מספרים על הזרוע. המספר של אימא היה A-6940 (A – מציין טרנספורט הונגרי). לאחר שהסתיימה עבודת קיבוע המספרים, נתנו לגברים ולנשים בגדי שק. גם כאן מטרתם של אנשי ה-ס.ס. הייתה להפוך את האדם לתת אדם, לעוות את צורתו האנושית.
אימא הגיעה לאושוויץ בחודש מאי 1944, ושהתה שם עד ינואר 1945. המיון נערך, גברים לחוד – נשים לחוד. נשים, ביניהן אימא, הוכנסו ללאגר A, בלוק A. האזור בו הייתה אימא היה מחנה של הנשים ההונגריות.
בית השימוש היה רחוק מחוץ לגדרות התיל. רשות לגשת לשירותים הייתה על פי הנחיה של השוטר הנאצי. נשים ניקו בתי שימוש, וגברים אספו את הפסולת.
אימא עבדה באחד הבלוקים, בו היה כל טוב. אנשים לא ידעו לאן מוליכה הרכבת, והביאו עמהם כלי מיטה, יהלומים וכסף.
מדי יום שבה אימא לבלוק שלה, כשבידה "אוצרות". היא חילקה זאת בין הנשים בבלוק על מנת שתוכלנה לקנות זו מזו אוכל.
כאן יש לציין, שרוב העבודות של הגברים והנשים היו יזומות. העבירו אנשים ונשים לעבוד בבלוקים על מנת להעביר את הזמן. גם היהודים עצמם לא ידעו מה עומד לקרות. התקווה הייתה, שיום אחד האימה "תגמר" – אך מתי?
ננדי, בן הדוד של אימא, ביקש עבודה כנגר, אך הגרמנים שמו אותו לעבוד בקרמטוריום. יש לציין שבאושוויץ A היה קרמטוריום (משרפה) אחד, ואילו אושוויץ B (זהו בירקנאו), היו עוד שלוש משרפות. באחד מהם עבד ננדי קליין. "עבודתו" הייתה לשרוף את הגופות לאחר שהוצאו מתאי הגזים.
יום אחד הגיעה נערה בשם אטה קרונוביץ ואמרה לאימא: "בלנקה, את מכירה את ננדי קליין?" אימא אמרה: "בודאי, אך היכן הוא?" ענתה האישה: "הוא בא אלי יום יום לקחת אוכל ובגדים" אימא הייתה בטוחה שהוא נסע בטרנספורט למחנה עבודה, אך מיד שאלה את הבחורה: "היכן אני יכולה לפגוש אותו?" הבחורה השיבה: "שם, מעבר לגדר החשמלית!"
כזכור, על יד הגדרות עמדו משקיפים, שירו בכל מי שדיבר או העביר חפץ כל שהוא, לאדם בגדר על יד.
יום אחד פנתה אימא לאחד המשקיפים על יד הגדר ואמרה לו: אנא, בכל לשון של בקשה, יש לי כאן בן דוד ושמו ננדי קליין, שהו השריד האחרון למשפחתי, תקרא לו, אני מבקשת לשוחח עמו.
המשקיף אמר לאימא: חכי עוד רגע, אביא לך אותו. כעבור מספר דקות הופיע ננדי ליד הגדר. כזכור, על מעשה זה היה צפוי מות בתליה או ירייה. אימא שאלה: "ננדי, היכן הציבו אותך?", ננדי השיב: "ביקשתי נגריה, ואני עובד בקרמטוריום – אני שורף יהודים".
אימא החלה לבכות, אך בקול חנוק מבכי שאלה – "מה חסר לך?" ננדי השיב: "חתיכת לחם, בשר, מכנסיים, ומגפיים".
לאימא היו יהלומים, אותם מצאה באחד המזרנים בברק. היא ניגשה לאותה אישה, נתנה לה הכסף והיהלומים והאישה נתנה לה בתמורה מכנסים , מגפים וחתיכת בשר.
ננדי עמד ליד הגדר והמתין לשובה של אימא, וראה זה נס – המשקיף עשה עצמו כלא רואה. אימא זרקה לו את האוכל מעל לגדר המחושמלת, והוא שמח בו, כמוצא שלל רב.
אימא שאלה את ננדי – איך הגעת לקרמטוריום? ננדי השיב – כאן אין מדוע, ואף לא למה, כאן מצייתים לפקודות!
באותה תקופה המחתרת היהודית, אשר פעלה בבירקנאו ובעיקר במשרפות, החליטה להפציץ את המשרפות. הדבר נודע לאנשי ה- ס.ס. אז אספו כל הקצינים הגרמניים, שהיו אחראיים על הקרמטוריום, את היהודים שעבדו בקרמטוריום, ואחד הקצינים ירה בהם.
אימא שמעה יריות והבינה, שהתרחש משהו, מבלי לדעת בדיוק מה אירע. השמועה עשתה לה כנפים, אך נודע לאימא שננדי קליין נהרג בירייה אכזרית. אימא, אשר הייתה בדרך כלל אישה חזקה, החליטה שהגיע הסוף. אין עוד טעם לחיות, זהו השריד האחרון. היא פתחה בריצה לכיוון הגדר, וביקשה להתלות בה על מנת להתפחם. אחד הקצינים הגרמניים ניגש אליה ואמר לה: אישה, את עדיין יפה וצעירה, מדוע? אימא השיבה: עכשיו כבר לא כדאי לחיות!