לאבי מאיר בן יעקב הכהן ז"ל
אשר עברו את שואת אירופה האיומה ונצלו מהתופת
אלהי אלהי!
אני זוכר פני כולם... בכל שעות יומם וערבם בחל ובמועד, בטלית ותפילין בשחרית זיו ועלטת סתיו ובנצת חרף בחלונים...
קהילות קהילות הלכו אל כבשנים ... אלו עדריך, אלוהים!
אלוהי אבי הגויים/א.צ.ג
זקנה אחת הייתה ... זקנה נאה שכמותה לא
ראיתם מימכם.
צדקת הייתה וחכמה הייתה
וחיננית הייתה וענוותנית הייתה.
אור עיניה חסד ורחמים, וקמטי פניה ברכה ושלום.
אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות
למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים.
ועוד זאת הייתה בה, זריזות של עלמות.
אלמלא בגדי זקנה שעליה לא ניכר בה שמץ של זקנות
בקלות רבה קשרה קשרי שכנות וידידות. בקרית אונו ברח' גורדון היא הייתה ה"מוסד" של השכונה. דלת ביתה אף פעם לא ננעלה. היא הייתה פתוחה פיסית לשכן שחסר היה שמן, קמח, מלח, כסף – פשוט עבר נכנס וביקש. ידה של אימא תמיד הייתה מושטת לעזרה.
כאשר עברה אמי לישמח משה – כל הרחוב "התאבל", "גברת
כאשר הגיעה לישמח משה דאגתי – אישה מבוגרת איך תתאקלם במקום חדש וזר? אימא – עם החן הטבעי שלה מיד מצאה חברה – השכנות אהבו אותה. הרבנית הייתה מבאי ביתה, אפילו הילדים שבכניסה המתינו מתי תצא עם מלוא החופן סוכריות?
ענוותנית הייתה – אימא הייתה צדקת גדולה, נתנה צדקה לכל פושט יד. כאשר הגעתי אליה לבקרה, תמהתי על כמות הקבלות שעל השולחן מישיבות בטבריה, בצפת, בירושלים ובבני ברק. שאלתי: "את מכירה את כולם? האם את יודעת לאן את שולחת את כספך?" תשובת אימא הייתה: "כאשר יהודי פושט יד אין לשאול מדוע? צריך לתת לו, גם בקשה במכתב זוהי צורה של לפשוט יד, ואין אני בודקת בציציות".
כל זה נוסף למספר קופות הצדקה שהיו בביתה.
עולמה של אימא סבב סביב הפסוק "תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אימא לא המתינה לחודש אלול על מנת לנהוג עפ"י הפסוק, עבורה חודש אלול היה כל השנה.
כאשר עברה אימא לישמח משה החלה לעבוד בישיבה, ואנשים שיבחו אותה על המסירות וההתמדה. (אימא נהגה להשכים ב- 4.00 לפנות בוקר ובשעה 5.30 היא התייצבה במטבח להכין ארוחת בוקר לבחורים, שיהיה להם כח ללמוד תורה). אימא לא הבינה על מה דברי השבח? על מה דברי התודה? תגובתה הייתה בתנועת יד האופיינית לה – שטויות, מה אני כבר עושה? קצת ביצים, סלט, עוגות, חלות? כל זה היה עבורה כלא עושה. אימא ידעה, "אם אין קמח אין תורה".
יש לציין את מסירותה של אימא לכל בחור מן הלומדים. עבורה כל בחור היה בן יחיד. "יהודה ירד מאוחר, אבל אני שמרתי לו שתי ביצים, עשיתי לו ביצה מבולבלת כדי שיבריא ויהיה לו כח ללמוד". הישיבה הייתה כל עולמה. היא חלמה לעבור דירה לגור ליד הישיבה, ולהכין לבחורים ארוחת בוקר, ובעזרת השם הגשימה את חלומה. בקור ובחום, בחורף ובקיץ היא לא נרתעה מגשם או משמש. כמה כאב לה כאשר חלילה לא חשה בטוב ולא יכלה להגיע לישיבה. היא דאגה – "מי יודע מה הם אוכלים היום?". נהגה לומר לי. כמובן שהיו עוד נשים שעבדו במטבח, אלא שאימא חשה שאם היא לא נמצאת, אולי לא יצאו שבעים.
אור עיניה חסד ורחמים – לאימא היו עיניים מיוחדות, עיניים מדברות, לכל אחד השיבה בחיוב. אנשים פנו וביקשו את עזרתה, כי ידעו שאימא אף פעם לא תענה בשלילה. זכור לי כאשר שכנה בשם ז'ופניק שברה רגל ולא יכלה לחלוב את הפרה, שהייתה לה בחצר, מר ז'ופניק כנראה לא חשב פעמיים – הגיע אל אימא ושאל אם תוכל לחלוב את הפרה. אני הייתי אז אולי בת חמש, התלוויתי אל אימא. היא ישבה על שרפרף נמוך וחלבה את הפרה, והזהירה את גב' ז'ופניק לבל תדרוך על הרגל.
החיוך, העיניים המאירות רמזו, שהעבודה לא הייתה קשה עליה.
זכור לי עוד שבחגים ובימים טובים היה ביתנו שוקק אורחים. כאשר בבית כנסת נשלסק הזמינו חזן לתפילת ראש השנה ויום כיפורים, ברור שהחזן צריך ללון בקרבת בית הכנסת, הכיצד יגיע ליום השני לתפילה? או ביום הכיפורים, היכן ישן? היכן ינוח בין מוסף למנחה? הגבאי פנה אל אימא – והיא בחיוך ובמבט השיבה כמובן שאצלנו יש מקום. החזן הפך להיות בן בית, ובכל שנה שהוזמן ידע שה"מלון" פתוח ביד אוהבת ובלב רחב.
עוד זכור לי שבילדותי האורחים שאימא הביאה היו אנשים "מסכנים", קשי יום, חולים וזקנים. זכור לי שהייתה אישה ששמה היה "אסתרקה", היא הסתובבה עם כל חפציה, שהיו קשורים בתוך מפת שולחן. איני יודעת כיצד אימא הכירה אותה, אך היה לה מקום קבוע בשבתות ובחגים. אמי הסבירה לי שבית נועד לא רק לבני הבית, אלא גם לאורחים, כך שמעולם לא שאלתי על הדמויות. אימא פשוט לא יכלה אחרת.
באחת השנים לפני חג הפסח, אמי אמרה לי להתלוות אליה, ניגשנו ל"מושב זקנים" בקרית אונו, שהיה אז ועד היום בגבעת ברכה. היום זה נקרא "המוסד לחולים כרוניים". התלוויתי אל אמי. וזכור לי שהיא ניגשה למנהל והוא הצביע על אישה שישבה בכסא גלגלים. אימא ניגשה אל העגלה בצורה הטבעית ביותר, והחלה להסיע אותה אלינו הביתה על מנת להשתתף בחגיגת ליל הסדר שערך אבי למשפחה. וכפי שציינתי לעיל, אף פעם לא שאלתי, כי ידעתי שמעשי החסד הם חלק מאישיותה של אמי.
אימא תמיד ידעה מי חולה? מי מאושפז? מי נפטר? גם אם האדם לא היה ידיד או ידידה קרובה אליה. היא ניגשה לבקר בבית, בבית חולים, או לנחם את המשפחה. תמהתי איך אישה בגילה יש לה כח לרוץ בחום ובקור לתל השומר או בלינסון, אבל אימא כנראה ידעה את הפסוק: " טוב ללכת אל בית האבל, מללכת לבית המשתה".
לאימא הייתה אמונה חזקה בקב"ה וכשחס ושלום אירע מקרה שדרש טיפול מיידי, ספר "קורבן מנחה" היה המקור אליו שפכה את הבקשה לעזרה. מכאן לרבנים, מכאן לאנשים שהכירה וידעה אולי במעט יוכלו להושיע, ביניהם הרב פרטוש והרב מספינקא. אמונתה בצדיק הדור הייתה מעל הכל, ועוד ספר היה חלק אינטגראלי מאישיותה – ספר תהלים. ספר זה לא מש משולחנה. היא נהגה לקרוא בו כל יום כמה מזמורים, על מנת להודות לקב"ה, שהיא זכתה לצאת מהמחנות, לחתן אותי, לזכות לראות את בנותי, לחתן את אחותי ולשמוח עמה בהולדת בנה. כשנסעתי לפולין אמרה תהלים מדי יום ביומו.
אימא רצתה לחיות, להספיק לקיים עוד מצוות. כאשר חלתה, התעצבה אל לבה, אך התנחמה ואמרה לי, "מרים זה לא נורא, כל כך התמדתי בישיבה, תגידי לבחורים שאשוב אחרי החגים". באחד הימים כאשר הוצאתי אותה מבית החולים בקשה לבקר בישיבה. הלכתי עמה. כמובן שהיא שאלה את הבחורים האם אכלו? האם יש להם כח ללמוד? ועוד.
כל חייה של אימא, היו מעשי חסד. היא אף פעם לא עשתה מצווה על מנת לקבל פרס או שכר. היא ראתה בקיום המצוות – יעוד.
לאימא הייתה זריזות של עלמות. היא קמה מוקדם, עבדה בישיבה, ביקרה חולים, ניחמה אבלים. היא נעשתה צעירה בזכות מעשי החסד. רק בגדי זקנה הסגירו את גילה.
אימא חלתה באחד ביולי 1987. התופעה הייתה כאבי בטן. בטנה התנפחה והרופאים טענו שכמות המים רבה מדי, ואף ישנם תאים סרטניים במים. לאחר בדיקה בתאי הלימפה הוברר שאין חשש לחייה היא שוחררה, ואני הבאתיה אל ביתי. באותה תקופה עמדתי לנסוע (כעבור חמישה ימים) לפולין לגיא ההריגה. שאלתי את אימא אם הייתה רוצה שאסע, אמי במבט האופייני אמרה: בודאי! ולא עוד אלא שהיא במו ידיה קנתה לי שני נרות נשמה, וביקשה שאדליק אותם באחד הקרמטוריומים שבבירקנאו. עוד בקשה מוזרה הייתה לאימא, להביא לה אפר הקרמטוריומים שבבירקנאו, ובעוד מאה עשרים שנה, כאשר יגיע זמנה להפרד מן העולם, היא תוכל להיקבר עם קרוביה, הוריה, אחיה ואחיותיה שלא זכו להגיע לקבר ישראל.
נסעתי לפולין ברגשות מעורבים. מחד – אימא לא חשה בטוב, ומאידך – "גיא ההשמדה". אימא בארץ אמרה תהלים שאשוב בשלום, ואילו אני, שגדלתי על נושא השואה, ראיתי בנסיעה "מסע בעקבות אימא". בבירקנאו הדלקתי נרות נשמה והבאתי לה את האפר אותו היא ביקשה.
כאשר נגשתי לקחת את האפר , הקבוצה שהייתה עמי פרצה בבכי. עם הגיעי ארצה גרי, בעלי, הביא אותי מיד משדה התעופה לאמי – היא התרגשה מאוד. עבורה הנסיעה לפולין הייתה חזרה אל הגיהינום, חזרה אל מחנות ההשמדה, וכאשר שבתי בשלום לא היה קץ לאושרה. אימא הפנתה אלי רק שאלה אחת קטנה: " בתי, הבאת לי?" (היא התכוונה לאפר) ואני עניתי "כמובן". אמי לא ביקשה לראות. היא בודאי סמכה עלי, כאשר תבקש או שיגיע היום, אדע לקיים ולממש את צוואתה.
אימא הגיעה אל ביתנו וביקשה לראות את השקופיות שהראיתי לגרי ולבנות, שקופיות מאושוויץ, בירקנאו, מידאנק. ישבה והביטה עם הרבה סבל בלב, אך ידעה להודות לקב"ה שהיא נותרה בחיים וזכתה להקים משפחה.
כחודש וחצי לפני פטירתה בקשה אימא לראותני, זה היה יום ו' בשבוע בשעה 3.00 (זוהי השעה שבה היינו מדברות). אימא התקשרה ובקשה סליחה, ואני לא הבנתי לפשר בקשת הסליחה. עוד הוסיפה: "מרים אני מבקשת ממך שלוש פעמים סליחה". היא לא הייתה מוכנה לומר לי בטלפון, רק בקשה שאבוא אליה במוצאי שבת והיא תאמר לי. אימא בקשה שאבוא בעצמי!
הגעתי אל אמי. היא בקשה שאביא לה עורך דין על מנת שתספיק לחתום על הצוואה ולדעת שהעניין נסגר לפי ראות עיניה.
כאן בתמונה זו הזכירה לי אימא את תהילה. תהילה של עגנון בערוב ימיה הזמינה את הסופר לכתוב מכתב סליחה משרגא על העוול שנגרם לו בעקבות ביטול הנישואין. רק לאחר שהמכתב נכתב והיא חתמה עליו, יכלה היא, תהילה להסתלק מן העולם.
ואכן כך היה גם אצל אמי, בכל יום שנהגנו לדבר היא שאלה, היכן העורך דין? מדוע אין הוא מגיע? מצבה של אימא לא היה קריטי, ולא ראיתי שום צורך להיחפז. במיוחד כאשר עבורי צוואה פירושה "מוות". שאלתי את אמי: "מדוע את דוחקת אותי בעניין?" תשובתה הייתה: "האדם לא יודע מה מביא המחר" (תרגום מאידיש).
כאשר הגענו באחד ממוצאי השבת עם העורך דין, אימא ישבה כצדקת בשביס לבן לראישה, שביס של שבת – בבגדי שבת ועליהם סינור. היא צפתה שנגיע, וכאשר רצתה לספר לעורך דין את קורות חייה במחנות, אמר לה: "גב'
כאן ברצוני לציין, שעבורי הנסיעה לפולין בקיץ תשמ"ז – יולי 1987, הייתה "מסע בעקבות אימא". מסע שסגר מעגל חיים עם אימא. אין ספק, לו הוצע לי לנסוע לפולין בשנה לאחר מכן, לא הייתי מבינה את סיפוריה של אימא, אותם סיפרה לי במשך השנים שגרתי בבית, ועוד יותר את כל הקורות עם אימא במחנות, כפי שיובאו בדפים הבאים
View Larger Map
