פרשוב – 1942

רוחות מלחמה מנשבות
קרוב לחצות הלילה הופיעו הז'נדרמים (זוהי המשטרה המקומית שפעלה בלחצים גרמניים), לקחו את אימא למקום לא ידוע. הגיסים בכו ושאלו, לאן? אך תשובה לא הייתה. הגיס הלך לנוטריון והבעל ליווה אותה עד פרשוב. בתחנת הדלק הייתה נקודת איסוף. הם עמדו שעות ארוכות בלי לחם ובלי טיפת מים, והעיקר בלי לדעת מדוע? ולאן? הבעל הארמין עמד מן הצד וצפה בה, דמעות עלו בעיניו, אך הוא לא יכול היה לעשות מאומה.
לאחר מכן העמיסו את כולם בקרונות רכבת, והדרך הייתה לפופרט. לפתע הגיעה הודעה, שעוד מעט קט הם ישלחו חזרה, הביאו להם ריבה וקפה. בתוך הקרונות היו בנות, שלא קיבלו רשות לרדת. הן צעקו בקולי קולות כמו כבשים. חלק הורד מהקרונות וחלק נותר וביקש מאלוהים עזרה.
לפתע כמו בנס, חלק מהאנשים שנלקחו הוחזרו לפרשוב בחצות הלילה. אימא ביקשה שיודיעו לבעל שהיא שבה, שהיא חיה. הבעל הגיע למקום שבו עמדו הפליטים וביניהם אימא. הוא נאלץ לעמוד מאחורי הגדר ולחכות. הארמין המתין שעות רבות בתקווה שיוכל להוציאה משם – אך לשווא!
המקום דמה למכלאה של חיות. בלילה כולם ישנו על הרצפה, ומאחר והמקום היה צר, ישנו האנשים זה על זה. אימא שהייתה בעלת חוש טבעי מיוחד, ראתה שבמקום זה לא תהיינה תוצאות חיוביות, ועליה לקום ולפעול. הארמין קיווה שעוד מעט אשתו תצא לחופשי. הוא ראה שמשחררים אנשים והיה בטוח שגם את אשתו ישחררו, אך אימא פעלה אחרת. כעבור זמן לא רב, אימא מצאה חור בגדר, והיא אמרה להארמין: "קח את המזוודה ונברח!" הם עברו וברחו בסמטאות של פרשוב, היא ישנה אצל הגיסה. משם הלכה 14 ק"מ ברגל על מנת לא לחלל את השבת (באותו יום היה ליל שבת).
את הבעל לקחו כעבור שבוע. אימא ניגשה אל השופט המקומי, בכתה וביקשה שישחררו את בעלה והשופט נתן הוראה לשחררו. כעבור שבועיים הגיעו הז'נדרמים, והחיילים הנאצים אמרו "יהודים צאו מכן!" (יודן ראוס). באותו עת היה הבית מלא כל טוב, שקי תבואה, חלב וגבינות, אלא שהם לא הורשו לקחת עמם דבר. הם פשוט גירשו את כולם. הם צעקו לרכב, "קח את החותן הזקן ותצאו יחד מן הבית". הגיסים ברחו ליער.
אימא ובעלה הארמין הובלו כמו עדר כבשים לפרשוב. שם אספו את כולם בתוך בית כנסת מקומי. הם ישנו זה על גבי זה עם עוד עשרות יהודים. אוכל לא ניתן להם, ואף שירותים לא היה בנמצא. בדקו להם את החפצים שהצליחו לקחת. במקום הזה שהו שלושה ימים. עם תום שלושה הימים, שהיו בהמתנה לבלתי ידוע, נתקבלה הוראה להעבירם למקום אחר. לפתע הגיעו קרונות, הם הועמסו עליהם כמו בהמות, נדחפו, נדחקו, העיקר שיכנסו. המקום היה ללא תנאים אנושיים, לא אור, לא אוויר, והעיקר ללא תנאים סניטריים. הם עשו חור בקרון – וכל אחד שזקוק היה – עשה שם את צרכיו. אימא סיפרה איך אנשים התביישו, אך לאט לאט איבדו צלם אנוש. הם עשו צרכיהם בחור, כאשר מסביב היה הקהל שבקרון. כל העת בכו וצעקו אל הקב"ה שיושיע ("גוד האלף" – שפירושו אלוהים עזור!).
כעבור נסיעה של שלושה עד ארבעה ימים, הם הגיעו למקום ששמו ג'לינה – שם היה מחנה. הם הורדו מן הקרונות, ושוב עד לתאריך בלתי ידוע. שם פגשה אימא את הגיסים שברחו אל היער. אימא, שהייתה בעלת אומץ ומהירת החלטה, הציעה לבעלה, "בוא נברח מכאן, אתה תלבש מכנסיים לבנים, ואני חצאית כמו הגויים", אך הוא סרב. הוא פחד ושוב הוכנסו לקרונות, והפעם נסעו ימים וימים, בלי אוכל ובלי מים וללא תנאים סניטאריים. אימא סיפרה כי אנשים בכו, התייבשו, התעלפו, אך מאומה לא הפריע לאותן חיות טרף.
הרכבת הגיעה לשדה פתוח, שם נפתחו דלתות הרכבת, והחלו להבריח אותם. הנעליים נקרעו, הם הלכו יחפים. עשו להם הפסקה – עצרו את השיירה. הם צעקו, בכו וביקשו אוכל, אך איש לא הקשיב ולא הגיב. כך התקרבו אל הגבול הפולני.
כאשר שאלה אימא עובר אורח היכן היא, התשובה הייתה: באופולה – אזור לובלין.